השאלה שעלתה ועברה דרך כל הערכאות השיפוטיות, החל בבית משפט השלום בראשון לציון, דרך ערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב ועד לפתחו של בית המשפט העליון, היא - האם מושב שיתופי רשאי להגביל התיישבות אנשים בו על-רקע דתי או אחר, על סמך תקנון פנימי.
לסוגייה זו חשיבות רבה לאור רצונם של חברים באגודה התיישבותית לשמור על אורח חיים מוגדר, בהתאם לצרכיהם הסובייקטיביים וכאוות נפשם, ולמנוע חדירת תושבים שאינם מתאימים לאורח החיים המוגדר והמחייב את חברי האגודה מסיבות של אי התאמה דתית, חברתית, מעמדית או לאומית.
כל זאת נעשה באמצעות תקנון האגודה, אשר אי עמידה בתנאיו, כוחה למנוע חברות באגודה וממילא התיישבות בתחומה.
מדובר במושב צפריה ובבני-זוג שביקשו להתחבר אל מושב זה ולרכוש בו חלקת אדמה לצורך התיישבות. יתירה מכך, הזוג רכש בפועל ולמעשה זכויות בקרקע והעמיד את הנוגעים בדבר בפני עובדה מוגמרת. בית משפט השלום בראשון לציון [השופט ש' מנהיים] פסק כי
"המבקשים אינם רשאים לרכוש, לשכור או להחזיק בנחלה במושב צפריה". ערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא שינה החלטה זו, אלא אושש אותה. מכאן - הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדונה בפני השופטת ע' ארבל [רע"א 7457/07
רמי וסמדר חג'אמה נ' צפריה מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ ואח'] פסק דין ביום 17 לאפריל 2008.
בית המשפט העליון פסק כי אף על-פי שבני הזוג רמי וסמדר כרתו הסכם לרכישת זכויות בקרקע שבמושב, הם אינם רשאים לרכוש את הקרקע ויצר בכך, מחדש, תקדים ומודל למידור התיישבות של תושבים שאינם מתאימים לאופי הלאומי/דתי/חברתי של כלל התושבים, כפי שהאופי הזה התגבש בתקנון מוקדם.
על-פי תקנון האגודה של מושב צפריה, נדרש מכל מועמד להמציא ראיות על היעדר הרשעה פלילית במשך עשר שנים ועל ניהול אורח חיים דתי. בית המשפט [השלום, בעקבותיו: המחוזי, בעקבותיו: העליון] החליט שלא לקבל את בני הזוג כחברים באגודה
עקב אי עמידתם בתנאי התקנון, ובערכאות הערעור נקבע כי
ההחלטה הזו היא תקינה וסבירה. אמנם הסוגיה הראשונה בה דן בית המשפט הייתה תקפותו של הסכם שנערך ונחתם מבלי שהתקבלה הסכמת האגודה, אולם ברור כי לב הסכסוך הוא אי ההתאמה של בני הזוג, לדעת המושב, לדרישות שבתקנון; להבהיר,
לו לא זה היה סלע המחלוקת, לא הייתה כלל מחלוקת, כי אז הייתה האגודה מאשרת את ההסכם ואת התערות בני הזוג בתוכה. מה גם שבכל הערכאות נכללה בפסקי הדין התייחסות מפורשת לעניין תקפותו של התקנון כאשר ברור, גלוי ומוצהר כי נכלל בו התנאי של ניהול אורח חיים דתי.
המשמעות מכך היא שישוב מסוג זה, ולמעשה כל ישוב היכול להתאים את מסגרתו הפורמאלית למתכונת זו באמצעות רישום אגודה או בדרך משפטית מקבילה, רשאי למנוע ממועמדים כלשהם התחברות אליו על-רקע דתי, קל וחומר על-רקע של הבדלים גדולים יותר מרקע דתי, כגון: רקע לאומי שהדת היא רק חלק ממנו.
עוד יובהר, כי הדרישה לרקע דתי אמורה לגבי רמת האמונה ולא לגבי השתייכות לדת זו או אחרת, קל וחומר כאשר הפער הוא - הבדל דת ממש.
