הם היו כאן ראשונים, אספו עצים והדליקו את "מדורת השבט". אח"כ השתלטו על כל מוסדות השלטון, תוך שהם מלשינים, רודפים, מבאישים ומכפישים את יריביהם. אחרי שקבעו את אנשיהם בצמרת צה"ל, באקדמיה, בתרבות, ובתקשורת - הקימו את הטאבו, ורשמו את המדינה על שמם. מאז, הם בעלי הבית.
אין יותר כיף מאשר לשבת מסביב למדורת השבט. במרחק הנכון, המדורה הזו מפיצה אור נגוהות, ריחות קטורת, וחום בטמפרטורה נעימה. הריח המיוחד, האור, החום ו"הביחד", מחזקים את תחושת הבעלות, עם כל מה שמתלווה לזה. זר שירצה להצטרף, יידרש לעבור מבחן אידיאולוגי בנוסח: "הלנו אתה אם לצרנו". אם יאמץ וישנן את האידיאולוגיה הנכונה, יזכה להתמקם זמנית, ביציע של החדשים- עד שתוכח נאמנותו.
בדמיוני, אני יושב ביציע וממתין בכסיסת ציפורניים לרגע שבו הכרוז יתיר לי להתקרב למדורת השבט. לזר כמוני, להתחכך עם כוכבי התקשורת, יהיר לפיד, דנה וייס, אמנון אברמוביץ', רפי רשף, בן כספית, אילה חסון, ואחרים, נראה לי מה זה כיף. החיוך של אלה, אם הוא מכוון אליך - אינו דומה לחיוך של אחיי מהימין, הוא מטהר. אם בגין בעיה עתידית אתה עלול לשאת איתך קלון, אין כמו החיוך של אלה כדי להעניק את הרהביליטציה הדרושה. אל תשאלו איך זה, לא לכל פלא יש הסבר רציונאלי.
אלא שיש בעיה! היהירות, החיוכים והזחיחות שמאפיינת את הדיבור שלהם, בעיקר כשהם מדברים עם אחיהם מהימין - אין בכוחם לטשטש את העובדה, שמבחינה היסטורית, אחיי מהשמאל בצד של הטועים. המציאות קבעה זאת באופן נחרץ, והם יודעים את זה. זאת הסיבה שאני לא מצליח לגייס כוחות שיניעו אותי להצטרף לעדר האליטיסטי הזה.
הם אנשי שקר, והמראה בביתי אוסרת ומאיימת עלי, שלא לנסות אפילו לשקר את עצמי. נוכחתי לגלות, שאין לי הגמישות הדרושה כדי לצפצף עליה. כשהתחזיתי בעבר, הכלימה כיסתה את פניי וצרבה בבשרי, עד כי לא ידעתי את נפשי. מהבחינה הזאת אני מודה, שבשונה מאחיי השמאלנים, האישיות שלי יותר פרימיטיבית.
אני מקנא ביכולת שלהם להתאים את הערכים לאינטרס התורן של העדר. הייתי רוצה כמוהם, להפגין אדישות להתכחשות של ממשלת הגירוש, למצוקתם של עקורי גוש-קטיף וצפון השומרון, ובמקביל, להביע זעזוע מהיחס המחפיר של ישראל לפליטי דרפור, אלא שזה קשה לי. הייתי רוצה לחשוב שאסתר פולארד נודניקית, ובמקביל, להקליד קריאה נרגשת לשחרור "קלף השלום" של פואד, מרוואן ברגותי. גם זה קשה לי. הייתי רוצה להתלהב מזכייתו של שונא המתנחלים, הפרופסור זאב שטרנהל בפרס ישראל. אפילו זה קשה לי. כמו שאמרתי: המראה אוסרת עלי.
יש לנו בעיה גם עם המאחזים הבלתי חוקיים. הייתי רוצה לתמוך בעקירתם, אלא שחבר שמאלני גילה את אוזני שהם מתכוונים להתנחלויות החוקיות. כשניסיתי להסב את תשומת לבו לעובדה שבמגזר הערבי יש עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים, השיב לי מניה וביי, שאל לנו לפוצץ את הגלגל הרזרבי, בעגלה שתסיע בעתיד את השמאל לשלטון.
הייתי רוצה להפיץ באמצעות המקלדת בוז דמוקרטי נגד כל יהודי שמפקפק בזכותם של השייח' ראאד סלאח ותומכיו לשוויון זכויות (לא חובות), אבל כשאני קורא בהארץ (4.4.08) סקר לפיו 48% מערביי ישראל תומכים בפרויקט הגרעין האירני, סימני השאלה אצים רצים אל ארון החשמל, ומדליקים נורות אדומות...
כנראה לא במקרה נזכרתי במחזאי השמאלני יהושע סובול, שביולי 2006 נסראללה הוריד לו את האסימון. תחת הכותרת "התפכחות", הודה סובול: "המציאות טפחה על פני, ואני מקווה שהיא טפחה על פניהם של רבים מעמיתיי למחנה השמאל. אם היינו ממשיכים עוד קצת לנמנם, האסון היה גדול בהרבה"... "אני מוצא שדעותיי היו מבוססות על משאלות לב" (ידיעות-אחרונות, 27.7.06). בימין קוראים לזה אשליות.
סוף דבר: אחרי שהנחתי על כף המאזניים השמאלית את רצוני העז להיות שמאלני, ועל כף המאזניים הימנית, את הפחד מצריבתה של המראה, הכרעתי...