עמדתי ליד קיר הנושא שמות של ילדים שהושמדו במחנה טרזין ורתחתי. דומע, חיפשתי את קרוביי. כנראה, הושמדו במקומות אחרים.
בכיכר המחנה שיחקו ילדים צ'כיים כדורגל ו"תופסת". ממול פעל בית-קפה. עברנו לידו במסע אל שאריות המחנה. טרזין חזרה להיות עיר רגילה בצפון צ'כיה, ובין בתיה - מצבות ואתר הנצחה לנורא מכל. הילדים, ששיחקו בתמימותם בכיכר, צבטו את לבי, עד שלא יכולתי לצלמם.
ברחתי מטרזין, ורק אחרי שנהגתי עשרות ק"מ הייתי מסוגל לחפש בית-קפה, או מסעדה.
ביקור במחנה ריכוז הוא חוויה קשה. אני מאמין, כי הינו חוויה קשה לכל בן-אנוש, ולא רק ליהודים
בביקורי העצמאי הראשון בצ'כיה, חייב הייתי להגיע לטרזין - מקום נורא - כדי לזכור מאין אני בא, ולאן הנהגה כושלת תוכל לגרום לנו להגיע. הייתי חייב להגיע לטרזין, למרות שאני מתנגד חריף של ביקורים במחנות ההשמדה - ובעיקר, ביקורים של תלמידי בתי-ספר. המחנות אינם אתר תיירות. לדעתי, כדי להבין איך הושמדה משפחתי, איני צריך לגעת במשרפה, אלא ללמוד. המסעות למחנות מייצגים תרבות המוזילה את השואה - גם כיוון שהיא משתמשת בסערת רגשותיו של המבקר במחנה ההשמדה, במקום בשכלו, ויוצרת חוויה רגשית עצומה - במקום הבנה של האירועים ושל נסיבותיהם.
למרות הסתייגותי, מימנתי את סיורו של בני במחנות השמדה בפולין. הנער רצה ולא הצלחתי להניאו. אושוויץ נמצאת לא הרחק מערש משפחתי - על גבול פולין-סלובקיה כיום. רוב משפחתי הושמדה על אדמת פולין, וחלק מהניצולים הושמדו על-ידי הרוסים. על קיר בטרזין ראיתי, שמקום הולדת אבי היה מקום רע ליהודים, שהופקרו למר-גורלם שם. בין קרילוב, עיירתו, לבין אושוויץ סומנו מאות מתקנים ומחנות, שאחינו הושמדו בהם.
לבר-מצווה קנה לי אבי את עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי לוויליאם שיירר. נדדתי שבוע עם שני הכרכים של הספר הנורא בילקוטי ובתרמילי, עד שסיימתי לקוראם. אחריהם קראתי המון על מלחמת העולם השנייה, על הנאציזם ועל השואה - גם ספרים, שמשרד החינוך לא יאשר לקוראם גם כיום, כיוון שמציגים את הגרסה האחרת לאירועי השואה - ובעיקר, את אחריות היישוב היהודי בארץ-ישראל והנהגתו לאי-הצלת עמנו.
איני חסיד גדול של מערכת החינוך הישראלית. זו מצליחה בדבר אחד בלבד: הנחלת נורמות של בורות ושל אי-תרבות להמוני יהודים צעירים, שלרובם אין שמץ מושג מדוע הם יהודים. חשבתי - שכמו בסיורו של בני במחנות ההשמדה - המדובר בתהליך חינוכי עמוק (למרות שאיני מאמין, שמורה ממוצע/ת במערכת החינוך הישראלית כיום מסוגל/ת להיות שותף/ה לתהליך כזה). לשואה יש היבטים רבים, שיש ללומדם, ולהבינם לפני שנוסעים למוזיאון יד-ושם בירושלים, למוזיאון בלוחמי הגטאות ובמקומות אחרים. יש לה גם היבטים רגשיים.
מדי פעם, מגיעים רסיסי דיווחים, המספרים, כי זו אשליה. אין נעשה תהליך חינוכי, והטיולים היקרים למדי לפולין (השד יודע למה?!) הופכים לנחלת חלק מסוים באוכלוסיה, שעבורם, כנראה, הסיור במחנות ההשמדה הנו תירוץ לעוד טיול לחו"ל.
הג'ונגל הישראלי עלה על גדותיו "... בטקס המרשים והמכובד שהפיקו הפולנים לציון 65 שנה למרד גטו ורשה, בו השתתפו... גם - כמה מאות בני נוער ישראלים מרחבי הארץ, שסיימו באותם ימים מסע אינטנסיבי בין מחנות ההשמדה" - כתב אטילה שומפלבי באתר Ynet על חוויותיו מסיור של בני נוער בפולין. "פיצוחים ואיי-פוד בגטו ורשה", קרא שומפלבי לדיווחו.
"קשה לתאר את גודל ההשקעה של הפולנים באירוע. קשה גם לתאר במילים את יראת הכבוד בה התייחסו מאות המוזמנים הלא ישראלים לנאומיהם של שני הנשיאים [של פולין ושל ישראל], לשירת 'אל מלא רחמים', להמנון הישראלי, לתפילה בעברית ולטקס כולו. ניכר היה שכולם עושים מעל ומעבר כדי לזכור את גיבורי גטו ורשה.
"אך באותה שעה, כמה מטרים משם
הג'ונגל עלה על גדותיו. בצד הישראלי שבו רוכזו חברי משלחות הנוער, התנהגו כולם כאילו היו בעיצומה של חפלה על אי תנועה בתל אביב... [ההדגשות שלי - אב"ץ]".
לא הייתי מעיר דבר, אלמלא הסיפא הלא-מפתיע של דברי שומפלבי: "גם מורים אדישים היו, עסוקים בחיפוש אחר מקום נוח להישען עליו. נציגי משרד החינוך שטמנו ידיהם בכיסים ובהו במתרחש ללא ניע, ובסך-הכל - בושה וחרפה. למעט כמה עשרות בני נוער שטרחו לעקוב אחר הטקס ולהניף דגלים,
החגיגה המזרח תיכונית התנהלה כמתוכנן וללא קשר לזכר היהודים שלחמו בנאצים.
"
אחד המורים הסביר לי שמשרד החינוך אשם כי
לא טרח לארגן כסאות לישראלים [ההדגשות שלי - אב"ץ], והטקס היה ארוך. מורה אחר אמר שהתלמידים התקשו להבין את הנאומים בפולנית [כידוע, רק בשבועיים האחרונים עברו בפולין לדבר פולנית, וזו הפתעה די גדולה למבקרים במדינה זו - אב"ץ], ולכן איבדו עניין במתרחש סביבם ...".
אם שמץ מתיאוריו של שומפלבי נכון - צריכים לעוף ראשים במשלחות ובמשרד החינוך. כבר מזמן חולקים רבים על נחיצות המסעות לפולין ועל ערכם החינוכי.
עשרות רבות הגיבו לדברי שומפלבי, שהרגיזו רבים. צריך לזכור, דווקא לקראת יום השואה, זה פרצופנו המכוער. אפילו שם - לנוכח הקרבנות - לא מצליחים הישראלים להשתנות, ולו לרגע.
ובאותה הזדמנות שומפלבי התפעל מנאומו של שמעון פרס. מה ששמעתי בדיווח הרדיופוני של אריה גולן מקול ישראל הפתיע אותי, כיוון שהמומחה לננו-טכנולוגיה, חובב הסיורים בעולם, המליץ מזמן לא ללמוד היסטוריה. אי-ידיעת היסטוריה היה הקו הבולט בנאומו בטקס. נמלץ, מלוטש, אך בור כהרגלו, קשקש פרס את המיתוס הישראלי, שהינו זילות בוטה של השואה ושל לקחיה: לוּ היה לנו אז צבא, לא הייתה מתרחשת השואה.
לא אדון כאן בחלקן של ההסתדרות הציונית ושל ההנהגה הציונית באי-הצלת יהודים לפני השואה ובמהלכה, ובמניעת עלייתם ארצה אחריה. אזכיר לשר הביטחון לשעבר את הישגי צבאנו, שלא היה מסוגל להגן על העורף, ואינו מסוגל להגן על יישובי עוטף עזה (וזה היה גם בזמן כהונתו, באזורים אחרים - אך הוא לא למד מעולם - גם היסטוריה - וזיכרונו בררני ביותר).
כדי להבהיר, שזה המסר הישראלי, שלח צה"ל לפני כמה שנים מטוסF-15 להרעיש את מנוחת המתים, והוא שולח למחנות ההשמדה משלחות של קצינים (שבסיום כמה מהן דווחנו בדומה לכתבה של שומפלבי ואף גרוע ממנה).
לבית-עלמין ולבית-כנסת באים בענווה. אושוויץ אינה מגרש מסדרים. כדי לכבד את המתים ואת הניצולים, צריך לבוא למגרשו הביתי של השטן בשקט, בחרדה, בהרכנת ראש ובדחילו ורחימו - כמו שנאמר בתפילת שליח הציבור לפני מוסף של יום הכיפורים: "הנני העני ממעש נרעש ונפחד מִפחד יושב תהִלות ישראל ...".
לא מזמן צולם הרמטכ"ל אשכנזי, כשהבטיח לניצולת שואה שייקח אותה לביקורו הבא באושוויץ. נדמה לי, שחשוב, שאדון אשכנזי יבקר באושוויץ, אך חשוב מכך, שינצל את זמן כהונתו לבדק-בית בטירה המתמוטטת, שהוא מופקד על ניהולה.
ובנוסף, אולי במקום סיור חינם באושוויץ, תדאג ממשלת ישראל לכבד את מנוצלי השואה, ותעניק להם סוף-כל-סוף מענק, שיאפשר להם חיים הוגנים בשארית חייהם?
בושה כשתכנסו את העצרות ליום השואה ותנאמו את הנאומים לרגל יום הזיכרון, או תשתתפו בהן - זכרו, שמפקד בכיר בצה"ל הגדיר בדיעבד את מה שפיקד עליו לפני כשלוש שנים (ההינתקות) כפשע מלחמה נגד העם היהודי.
אפשר לתאר כל דבר במילים יפות ומכובסות. למבצע הגירוש קראו בצבאנו, "שבת אחים". כוונת המבצע הייתה לטהר את גוש קטיף מתושביה היהודיים - כולל נפטרים, שהוחרדו משלוות קבריהם. נזקיו האסטרטגיים של "שבת אחים" כבירים, ועוד לא התחלנו לשלם את מרביתם. בין השאר, הקרעים, שקרע המבצע, לא יתאחו בקלות, ומרגישים אותם על ימין ועל שמאל - גם בנכונות להתגייס לצה"ל.
דרך אגב, עד היום לא פתרה מנהלת החמאס את בעיותיהם של מגורשי קטיף. המגורשים ממשיכים להתגורר בלא-תנאים במחנות עקורים, ונעטפים בשקרים על גבי שקרים, המסתירים את גודל המחדל ואתך עוצמת האסון, שהמיטה ממשלת הזדון עליהם. משפחות נהרסו; אנשים שמו קץ לחייהם; בריאות המגורשים נפגעה; ילדים ונערים איבדו את הרצון לחיות.
כשיגיע תורם של בני המגורשים להתגייס - אל תצפו שישושו לשרת מדינה, שהתעמרה בהם, והרסה את חייהם ואת חיי משפחותיהם, ולהתגייס לצבא, שקלגסיו גירשו אותם מבתיהם בנחישות וברגישות (או להפך).
מאז, הוא עלה בדרגה, אך אלוף גרשון הכהן, שהגדיר את מעשיו ב"שבת אחים" כפיקוד על פשע מלחמה, עדיין משרת בצבא הגירוש, ומפקד על מכללותיו. הכהן, עמיתיו ופקודיהם רק מילאו הוראה, למרות שדגל שחור כהה מאוד התנופף מעליה. כדי לבצע את הוראותיו של הכהן, שטפו את מוחותיהם של חיילים, וטמטמו אותם, כדי לנטרל את התנגדותם לפשע המלחמה. ראוי לציין, כי המפקדים והפסיכולוגים, שעוללו זאת, טרם הועמדו לדין על מעשיהם הנפשעים.
אני מתבייש, ששירתי בצבא הזה - ובושתי גואה ערב יום השואה.
