נראה שהפופולריות המתרסקת של היועץ המשפטי שלנו אינה מונעת בעדו להמשיך ולהתייחס למדינה כאל העסק הפרטי שלו. רק סיים להתיר את מכירת החמץ בפסח וכבר התפנה לפסול את מינויו של ראש עיריית רמלה, יואל לביא, למנכ"ל מקרקעי ישראל.
הרקע: בדצמבר 2006 התנגד לביא להחלפת שמות של רחובות ברמלה לשמות ערביים. בראיון שערך עמו עיתונאי מקומי אמר: "זה לא מוצא חן בעיניהם, שילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי, מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם, בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם או בגלל שאיזה מוחמד אחד רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו".
מאוחר יותר התנצל לביא על הדברים האלה, אבל את מזוז זה לא מעניין. הוא פסל את מועמדותו של לביא בטענה ל"התבטאויות גזעניות וחשדות פליליים" וכן טען כי "מינויו יכול להביא לפגיעה באמון במערכת הציבורית". גם אם נניח שבישראל עדיין קיים דבר כזה אמון במערכת הציבורית, הרי שפסילה על-רקע התבטאויות גזעניות נשמעת תמוהה בעיתוי בו מקבל את פרס ישראל, פרופסור שקורא למיקוד פעילויות טרור נגד מתנחלים ושופטת שדנה בהחלטה הזו אומרת: "אל לנו לתת לפגיעה ברגשות להכריע את הכף." מוזר גם לשמוע ממני ממזוז האיש שסגר את תיק החקירה נגד אריאל שרון וקבע שצחי הנגבי אינו צריך להתפטר על-רקע האישומים נגדו שחשדות פליליים הם סיבה להימנע ממינוי.
לא ברור מדוע מזוז סבור שחוות הדעת שלו שניתנה לאחר פנייה של כמה ארגונים חברתיים (שתי"ל, האגודה לצדק חלוקתי, האגודה לזכויות האזרח ועדאלה) היא חוות דעת משפטית. היא אינה מבוססת על חוק, או על תקדים. הוא אינה מנומקת, לא ברור אלו חשדות פליליים יש בדיוק נגד לביא, שאינו נתון בחקירה כלשהי ובעיקר לא ברור ממתי נותן היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת לבקשתם של גורמים פרטיים.
אבל הסכנה האמיתית טמונה דוקא בנימוק האחרון שנותן היועמ"ש לפסילת המינוי של לביא. "אין לדעת" הוא אומר "איך ינהג מר לביא בעניין חלוקת קרקעות". במילים אחרות, מזוז חושש שכמנכ"ל מקרקעי ישראל עלול לביא, רחמנא ליצלן, להעדיף יהודים על פני ערבים. גישה זו אפילו אינה שופטת את לביא על משהו שעשה, אלא על הסיכון שבעבודתו כמנכ"ל מקרקעי ישראל לא יפעל לפי האג'נדה של מזוז. שוב מקדם מזוז את ההשקפה הפוליטית שלו תוך שהוא עושה שימוש במסווה של "טיעונים משפטיים" בדיוק כפי שעשה בהינתקות, בהתרת מכירת החמץ וכאשר סירב ליצג את הרבנות. כך הפך מזוז ליועץ המגמתי ביותר בהיסטוריה היהודית מאז חושי הארכי.
מספר מילים על יואל לביא. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי ומכללת פו"ם. את שירותו הצבאי סיים בדרגת אל"מ. במלחמת יום הכיפורים נפצע והוכר כנכה צה"ל. לאחר פרישתו מצה"ל שימש מנכ"ל קניון ומנכ"ל חברת נוף המפרץ אילת בע"מ, העוסקת במלונאות ובשיווק דלק וגז. ב-1993 נבחר לכהונת ראש העיר רמלה ולראש איגוד ערים איילון. בנובמבר 1998 נבחר לכהונה נוספת. הוא בעל תואר BA בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב ובעל תואר MA במדעי החברה ומתמטיקה באוניברסיטת חיפה. הוא המתאים ביותר מבין המועמדים לתפקיד ואולי גם מבין אלה שמילאו אותו עד כה.
בכל זאת הוא משלם מחיר על דיעותיו העצמאיות והוא נותר בודד במערכה. אף אחד מהממסד הימני אינו נחלץ לעזרתו. שתיקה זו של נבחרי הימין היא שמאפשרת לפקידים מסוגו של מזוז להפעיל את המקארתיזם שלהם באין מפריע.
על-רקע השתיקה הזו מהדהדים בחוזקה דבריו של שנאמרו לביא בתגובה על פסילתו: "ממשלה ציונית צריכה לדחות על הסף המשתמע מתוכן חוות הדעת, כמו גם מפסילתו של נבחר ציבור שדעותיו העצמאיות הינם כוחו, יושרו ואמונתו עליהם הוא 'נשפט' על-ידי ציבור הבוחרים, שלא בדומה לפקיד ממשלתי. אל לה לממשלה ציונית לאפשר ביקורת על נושאים לאומיים שבלב, עליהם נלחמנו כולנו, ועתה הם הופכים להיות לנו למכשול בדרכינו הציבורית והלאומית. לא יתכן שלוחם נכה צה"ל ישתוק, כאשר מישהו יתגרה בציניות בשאלה - האם נפנה את הגולן עם העם או בלעדיו? זוהי קריאת תגר על זכותנו לחיות בארץ אבות".
