אחיי גיבורי התהילה

"אחיי גיבורי התהילה" - My Glorious Brothers - הוא שמו של ספר מאת הווארד פאסט (Howard Fast). סופר יהודי אמריקני אשר זכה לכבוד ויקר בברה"מ של פעם ובקרב הקומוניסטים בעולם עד שהוא גילה את האמת וחזר בתשובה. הספר "אחיי גיבורי התהילה", אשר תורגם לעברית וזכה להדים חזקים בארץ, מספר על מרד החשמונאים. העלילה מתרחשת בימים שקדמו למרד ובמהלכו ועל-רקע הקרבות. גיבורי העלילה הם החשמונאים ובראשם יהודה המכבי. הספר שעוסק בעצמאות היהודים פורסם לפני ששים שנה, בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות שלנו. בימים אלה שקודמים לאירועי יום השואה והגבורה, והגשר ליום העצמאות, ראיתי לנכון להוסיף גם אחים אחרים שהם בעיניי ראויים לתהילה. זאת מלבד שורדי השואה שלחמו כפרטיזנים, ולוחמי גטו ורשה ובגטאות אחרים ואף באושוויץ עצמה. מלבד השורדים שלחמו במלחמת העצמאות של מדינת ישראל ובמערכות ישראל, כהמשך טבעי למלחמה אחרת - מלחמתו של היהודי לשמור על זהותו וצלמו, מאבקו לשרוד בגיהינום הנאצי ולהתרומם מן האפר כעוף החול. אך הפעם הגיבורים הם הקרבנות עצמם. את פרופסור צבי בכרך, מרצה להיסטוריה בת זמננו באוניברסיטת בר-אילן, לא הכרתי אישית. עשיתי הכרות איתו כאשר כחוקר וכניצול שואה הופיע בכנס בינלאומי (2002) שנערך ב'יד ושם' בשם: "מורשת ניצולי השואה - המשמעות הערכית והמוסרית לאנושות". קראתי את ספרו "תפיסת האדם באידיאולוגיה הנאצית" (בהוצאת משרד הביטחון). בספרו הוא עוסק בין היתר בסוגיית הטראומה שבהעדר התפישה; שלא מתקבל על הדעת כי הזוועות בוצעו בידי בני אדם ולא מפלצות. פרופסור בכרך מבקש להוכיח כי גם האדם הנאור ביותר יכול להיגרר אחרי תפישות קנאיות, צרות אופקים, מתנשאות והרסניות, אם הוא מאמץ לעצמו אמת מידה חדשה להערכת האדם. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר באנשים פשוטים, שמזדהים, או מקבלים את מעשיהם של המנהיגים שלהם, הרוחניים והמדיניים. הפגיעה הזאת בבטן הרכה של האולטרא אגו שלנו דיברה אלי, מכיוון שהיא אמת. אבל באותו כנס בינלאומי ניסה הפרופסור בכרך ליישב סוגיה כאובה וטראומטית לא פחות, והיא כיצד יהודי דתי כמוהו תופס את השואה ומה היא עמדתו כלפי אלוהים שעמד מנגד. "אני" אמר פרופסור בכרך, "החלטתי שאני ברוגז עם הקב"ה". "ברוגז", כידוע, הוא מצב בן חלוף. אני, כפי שכתבתי לא פעם, נולדתי בבית חרדי. אינני יודע אם הייתי "חוזר בשאלה" או לא, אבל אני יודע שלא שחקתי ב"ברוגז" עם אלוהים והחלטתי להגיד לו שלום. לא לפני שאמרתי לו מה שהיה על לבי. כאשר הייתי ילד קטן כבר הכרתי את הסיפור המדהים על הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, "סניגורם של ישראל", אשר לפי המסופר תבע את הקב"ה לדין תורה בשל העוולות לעם ישראל. אז גם אני, העשייק גלזר, מזדונסקה וולה, בן 13 פלוס, כאשר ראה את ידיד הנפש של אביו, שלמה ז'ליכובסקי, מועלה לגרדום בגטו בחג השבועות, אך לא לפני שהוא שר בקול הטנור הנפלא שלו 'שמע ישראל' - גם לי היה מה לומר לאלוהים, ואמרתי זאת. תחילה קטע מתוך הספר "גשר של נייר" שפורסם ע"י אתר 'נענע' (אני כה מרבה לצטט את עצמי, שטוב שיש מקור אחר, אפילו אם מדובר בספרי): "החששות התאמתו, הם תמיד התאמתו בתוספת הבלתי צפוי. הגרמנים הכינו את הכול בקפידה. כאשר השמש עמדה בטבור הרקיע, וקהל שוכני הגטו הצטופף מסביב לגרדום, והנאצים ומלוויהם התבוננו מחלונות מסביב כיושבים ביציע המכובדים, הובאו עשרת היהודים במשאית והועלו למשטח. ידיהם היו כפותות מאחור, והם הועלו לגרדום אחד, אחד. הגרמנים הגביהו את משטח התליה כך שכל אחד ואחד, גם אם הוא נמוך קומה, יוכל לראות את המחזה. הנה שלמה ז'ליכובסקי, עולה למעלה, כמעט בקפיצה, כאילו הוא עולה על דוכן החזן לפני תפילת מוסף. הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב, ומבקש מן השוטר להדק אותו היטב. הוא מאיץ בעמיתיו לגרדום לעשות כמוהו. "מישהו מבין הקורבנות צועק: יהודים, נקמה, אל תשכחו לנקום את דמנו. בכי חרישי כמעט כמו אוושה במדבר, נשמע עובר בין הקהל. לפתע הרחש פסק ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה-וולה. ואז כמו במעמד הר סיני, העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא לא דיבר. הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן תורה. הוא שר "שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד" פעם אחת ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק. הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספר ההדרכה שלהם. אולי, אולי גם בהם נגע קול הטנור האדיר. הגרמנים קפאו על מקומם. היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס. אולי יעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא כפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל סוף-סוף איזה נס? אבל הנס לא בא, הגרמנים התעשתו וניתנה ההוראה למשוך את המשטח. עשרת היהודים התנדנדו על חבלים. מיד הוצבו סולמות גדולים והגופות הורדו והושמו במשאית, כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים." ואני מוסיף כאן קטע נוסף, כאשר התחשבנתי עם היושב במרומים: "ואתה, אתה אלוהים, חשבתי לעצמי, אתה משקיף מהיכל קודשך, מעל, ואתה מצוי בירכתי ארץ. אתה ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום (ע"פ לחן מסוים ביידיש "אתה"- צ.ג) אתה רואה הכול. רואה כיצד רצחו עשרה מבניך, יהודים תמימים וטובים, בני שועים ופשוטי עם, אתה רואה וכלום. אולי מרוב דמעות אתה סונוורת, אולי מרוב כאב גם אתה פסקת לחוש. אולי אתה כבר לא אתה... אני חושב שאם האדם נולד בצלם, כמו שלמה ז'ליכובסקי, זאת הייתה שעתו היפה ביותר, בעוד אלוהים מקור הבריאה בכבודו ובעצמו הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו." ( "גשר של נייר" -ע' 204 - משרד הביטחון הוצאה לאור 1996-) ככה פתח משורר השואה יצחק קצנלסון את השיר על שלמה ז'ליכובסקי שירו שמיים וארץ, זמרו, ישיר אלוהים <<השם המפורש>> ממקומו! שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שכני ברקיע! שירו כל ש"י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!.. (מתוך הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות 1969 ) לא כצאן לטבח מעטים יודעים על שלמה ז'ליכובסקי ושכמותו. הוא לא גיבור מיתולוגי חדש, כמו לוחמי מרד גטו וורשה, מרד שבימים אלה מלאו לו 65 שנה. היו ימים, ולשמחתי אינם עוד, שששת המיליונים שהושמדו ואלה ששרדו הוטבעה בהם תווית של "הלכו כצאן לטבח". הרי התובע הכללי במשפט אייכמן, היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, שאל את ד"ר משה בייסקי, לימים שופט בבית המשפט העליון ויו"ר מכון לחקר השואה - משואה - "מדוע לא התנגדתם". היום מבינים כי מאבק ההישרדות (לא של הסדרה הטלוויזיונית) היה המאבק ההרואי, הנוראי ביותר. הנה, יהודי מן השורה, כאשר הלולאה נכרכת סביב צווארו, יש לו האומץ ותעצומות הנפש לתפוס אותה, להרים את ידו לשמיים, לשיר את 'שמע ישראל' ולקרוא לתשעה משותפיו לגרדום להיות גאים על שהם נהרגים על קידוש השם. זאת גבורה עילאית, לא פחות מאשר זאת של אחינו גיבורי התהילה מגטו וורשה. אלה וגם אלה לחמו בעוז, כל אחד בדרכו שלו, כל אחד במתן ביטוי נוקב לתיגר שהוא קורא למפלצת הנאצית. המפלצת הזאת, בדימויה הזוועתי, עברה מן העולם, העם היהודי שרד והקים את מדינתו. תוך קריאה לעצמו, לעם ולעולם כולו "לא עוד" - never again.

• אלי אשד, הקדיש לפאסט מאמר רטרוספקטיבי ארוך עם מותו לפני חמש שנים בגיל 89 ב-www.e-mago.co.il