תערוכה ביוזמה משותפת לאגודת הסופרים העבריים בישראל ולבית התנ"ך יוצאת לדרך. ייחודה של התערוכה במיזוג תחומים. תחומי אמנות שונים יימצאו תחת קורת הגג של בית התנ"ך, לכבוד חגיגות השישים למדינת ישראל. תחומי האמנות מתחומי האמנות הפלסטית: ציור, פיסול וכן מתחום השירה, בנושא "מגלות לעצמאות".
המוצגים יוצגו בבית התנ"ך בתל אביב החל מיום שני, ה-5.5.08, ערב יום הזיכרון ויום העצמאות למדינת ישראל. התערוכה תכלול יצירות תנ"כיות קלאסיות, המבטאות את כמיהת בני ישראל לעצמאות לא בהכרח פיזית, אלא גם כמיהה נפשית.
מבחינה היסטוריוסופית השירה המקראית מייצגת את השירה הקדומה, וכבר בה נמצאים מוטיבים מגלות לעצמאות. כידוע, שירת הים למשה רבנו היא השיר הנצחי המבטא את ניצחון הרוח על החומר. בני ישראל חצו את ים סוף בכוח האמונה בלבד. אין שיר אחר בתרבות העברית המבטא בעצמה כזו את כוחו של בן אנוש לחלץ את עצמו ממצבים קשים. גלות מצרים מסמלת את הגלות האישית שלנו מעצמנו, מהכוח העצום הגלום בנו ושפעמים רבות אין אנו מודעים אליו.
שירת דבורה היא שירה עצומה ונפלאה, של אישה עצומה ונפלאה, אשר נותנת הוראות לברק בן אבינועם כיצד לנצח במלחמה. בשיר הזה גלום כוח האישה באשר היא. לאישה כוח עצום והיא יכולה לחולל נסים ונפלאות, אם היא יודעת להשתמש בכוח הגלום בה.
חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא הוא חזון של התחדשות וגאולה. בכל אחד מאתנו צפון הכוח הזה, ואנו יכולים להתחדש בכל רגע אם נשכיל להתחבר אל מצב המודעות בו נכתב החזון השירי הזה.
יצירתו של דוד המלך, "שיר המעלות", מבטאת את הוודאות העצומה בכוחו של הבורא לתת עזרה וסעד לכל מי שמאמין בו. זוהי בעצם העצמאות האולטימטיבית. כאשר אנו שמים מבטחנו בבורא, מאום לא יכול להכשילנו. "ה' רועי לא אחסר", נאמר בשיר. "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי."
בצד יצירות תנ"כיות מצויות בתערוכה יצירות של משוררים ותיקים וצעירים, ידועים ופחות ידועים. המכנה המשותף לשירים הללו הוא המעבר מגלות, פיזית או מנטאלית ונפשית, אל מצב של עצמאות, פיזית או רוחנית. אל "קול תרועת הגיל ביום ייגה האור", כפי שמתבטאת רחל בשירה "אל ארצי", או אל "החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל", כפי שמתבטאת
לאה גולדברג בשירה "תפילה".
הכמיהה אל ציפור הנפש, בשירו של ביאליק "אל הציפור" היא הכמיהה האנושית האוניברסאלית לצאת מן הגלות. הציפור מביאה עמה את משב הרוח הרענן של הרוח החופשית.
שאול טשרניחובסקי מאמין עדיין באדם וברוחו, רוח עז. ובשירו של
נתן אלתרמן, "מגש הכסף", מצוי הנס, נס הנעורים העבריים. נס ניצחון הרוח על החומר, כפי שהתבטא במלחמת השחרור, בו עשינו את הבלתי יאומן, וניצחנו בזכות האמונה בכוחנו ובזכותנו.
בלפור חקק מחליט ליצור לו מגילת יוחסין חדשה, בשיר "מגילת יוחסין- נוסח חדש": "אֵין זֹאת כִּי אֶצְטָרֵךְ לִכְתֹּב/הָחֵל מֵעַכְשָו/מְגִלַּת יוּחֲסִין מְגִלָּה חֲדָשָה/הַמַּתְחִילָה בִּי".
כאשר נראה שהמציאות סביבנו מכזבת בנו, עלינו לפנות לתוך עצמנו, אל החלומות הכמוסים שלנו, ולהגשימם. כפי שאומר אחיו,
הרצל חקק: "הֵם יָדְעוּ כִּי הָאִידֵאָלִים וְהַחֲלוֹמוֹת/לֹא מְוַתְּרִים לַיְּלָדִים, לָאֲנָשִׁים"בשירו "קמח מיותם.
בשיר "אישה מעולם אחר" מבטאת אורנה רב-הון את המעבר ממצב של דיכאון קשה של אישה שעולמה חרב עליה אל מצב של התעלות הנפש כתוצאה מן המאמץ לכתוב שיר. מעבר משיעבוד לגאולה. "פה היא חייבת לכנס / שארית שפיות של דעת. / לתקוע מסמרים בארונות חייה / בם נלכדה / רוחה / עפיפונית. / בכוח אחרון / אוספת רוח הפלאות / מנחיתה / על אותיות / ניקודים / יוצרת / שיר."
מרים עקביא מתארת את התחושות הקשות שאחזו בה כאשר נשלחה יחד עם קבוצתה להקים קיבוץ חדש על חורבות הכפר הערבי טנטורה. "עזובה וזוהמה בכל... / ריח קרב וריח פרעות / ושממה - רק חול וחול... /...ים זעה הושקע כאן - ועוד: / מסירות, ויתורים, אי-נוחות / אך היום שושנים כאן פורחות / וחיים מתחדשים - בזכות."
רינה לוינזון אומרת: "כאן אעמוד, כי גם אני חייל / ואין רוצח שיביס אותי". לבו של יונתן גורל "יוצא ברחמים / לשוב מגלותו / אל היכלו...".
לבו של יונתן גורל "יוצא ברחמים / לשוב מגלותו / אל היכלו..."
"לך לך מבטן אמך/ מחום הרחם המוכר והמוגן/לך לך מארצך, מגלותך הכפויה/...אל ארץ השמש המובטחת/...לך לך אל מקומות אחרים,/ ואל תתרחק מעיר האלוהים" אומר מנחם פאלק.
"הגיע עת מעוף לצאת לדרך", אומרת דלית בת אדם, "ונשמתך חכלילית מזמרת".
מרים דרור מבקשת לשיר את זמן היסמין, מפני שהיא יודעת שהוא נועד: "זמן היסמין הוא זמן האהבה / השולחת אליו את ריחו, / זמן הערגה שאין לה שם / השבה ויולדת אותו.
שושנה ויג מתארת את נדודי אביה מהכפר הסיבירי ונדודי אמה מ"נהר הסהרה החולי" כדי "למהול את הארץ בדמם" וליצור מהות מיוחדת במינה, מהות של מטבח עברי: "רק עברית ינקתי מאם שלא הייתה זו שפת אמה / ... במטבח אני לא למדתי שפה זרה / רק עברית."
עדה אהרוני שולחת לאביה "זר תבואה מוזהב, / לך, שתמיד לימדתני לזרוע. היא נזכרת באהבה רבה באמה:"מסרת את בתך לקיבוץ / בחיוך משי כשיר ספרדי/ מלווה בדמעה חמה, ממיקה".
חלי אברהם איתן מתארת ליל סדר בהוויית כור ההיתוך: "שולחן ליל סדר / ערוך מזרח ומערב: / גפילטעפיש, חריימה, /קניידלך במרק תימני / והגדה / בשבעה מבטאים./" הגאולה על-פי חלי אברהם איתן היא גם במיזוג השורשים, ביכולת לחיות יחד. כאן המאכלים הם מטאפורה למיזוג הגלויות בארץ.
באמצעות התבוננות בחילזון מתחברת דורית ויסמן אל מצב מודעות שלו ורגוע, מצב מודעות של מעבר לזמנים, בבוקר שלאחר פיגוע בעמק רפאים: "אפור ובטוח ומוצק הוא מתקדם/ במסעו האינסופי הרטוב/...רק החילזון הזה משיב הבוקר את רוחי".
גוונים שונים, פסיפס של שפה אחת, שפת התנ"ך, השפה העברית, אשר שמה ניתן לה על שום יכולתה להעביר אותנו למצב מודעות נעלה יותר. לשירה יש הכוח הזה, ובמיוחד לשירה העברית. זה הקשר בין בית התנ"ך והשירה העברית.
הציורים המלווים את הכתבה הם של האמנית הרב תחומית יפה נבו. הציורים מתוך התערוכה 'אחותי- פסיפס נשים בתנ"ך', מאת יפה נבו, ציירת החלומות. יפה נבו מציירת ציורים שנובעים מתוך החלומות של האישה להשיג עצמאות רוחנית וגשמית. הציורים מבטאים הגשמה מסוימת במציאות.
טקס הפתיחה החגיגי יתקיים ביום שני ל' בניסן תשס"ח, 5.5.08 בשעה 18:00, התערוכה תהיה מוצגת בבית התנ"ך עד ל-19.5.08, כלומר לשבועיים בלבד. במסגרת חגיגות השישים כדאי לבקר בתערוכה בשדרות רוטשילד 16, תל אביב (03-5166393). חג שמח!!
