לכבוד הילדים של חורף שנת 73 שלום,
בשירכם הידוע, אותו אנו "זוכים" לשמוע מדי יום זיכרון יש לא מעט אלמנטים שגורמים לי לרצות לכבות את הרדיו בכל פעם שאני רק שומע את מנגינת הפתיחה. קשה להחליט מה בשיר גרוע ממה.
נתחיל בבכיינות והיבבנות, או במילותיו של שרון, "הבכי והנהי". למה הילדים של חורף שנת 73' חושבים שמגיע להם יותר ממה שהגיע לילדים של חורף שנת 30' או 49'? אז הבטיחו לכם יונה עם עלה של זית, אז מה? החיים במזרח התיכון הם לא כל כך קלים, בוקר טוב! אני תוהה אילו ילדי חורף שנת 23' היו שרים שירים בכייניים כאלו אם היו מצליחים להקים כאן מדינה, מקסימום היו מצליחים לבנות שכונת קראווילות. אתם כבר בני 35 אבל לא מאוחר לומר לכם, תחשבו קצת על המדינה ועל העם שלכם לפני שאתם חושבים על כמה קשה לכם. אני אגלה לכם סוד, בזמן שאתם ממשיכים לקונן מדי שנה, הילדים של חורף שנת 83' כבר השתחררו מצה"ל ואוטוטו הילדים של חורף שנת 93' מתגייסים, מה שמביא אותי לנקודה הבאה.
בשירכם הנוגה, אתם באים בטענות אל דור הוריכם שהבטיח יונה ועלה של זית ואף הבטיח לקיים הבטחות. אז בעניין קיום הבטחות, כאמור, אנחנו חיים באותה מדינה שבה ראש ממשלה הבטיח ש"דין נצרים כדין תל אביב", שנה לפני שפינה את נצרים, מדינה שבה פוליטיקאי טוען בצדקנות ש"שר בלי תיק זה לא מוסרי" וחודשים ספורים אחר כך מכהן כ... שר בלי תיק, אז באיזו פלנטה אתם חיים?
לפי החישוב שלי, בחתימה על הסכמי אוסלו בדיוק הייתם "בצבא עם הנשק, קסדה על הראש", כאשר ממשלת רבין ופרס סוף סוף הבטיחה "בשבילנו לעשות הכל להפוך אויב לאוהב". כמה עלתה לנו ההבטחה הנואלת?
בשנת 73' אומנם הייתה מלחמה קשה ונהרגו לנו למעלה מ-2,600 חיילים, אך מדינת ישראל לא הייתה תחת התקפה מתמדת על עריה ואזרחיה. בשנת 73' ירי לכיוון ישוב ישראלי נחשב הפרת ריבונותה של ישראל ונענה בתגובה הולמת. בשנת 73' לא היה צורך במאבטח בכל קניון ובכל גן ילדים. בשנת 73' ערביי ישראל לא העזו לצאת לרחובות ולהפגין בעד "אחיהם" הנלחמים נגדנו. בשנת 73 ישראל פעלה בתוך ביירות, כשהיה בכך צורך, במקום לפנות ליוניפיל. בשנת 73' רוצחיהם של הספורטאים במינכן חיפשו מקומות מסתור מידו הארוכה של המוסד ולא ציפו שאיזה פואד או וילנאי יראה בהם מנהיגים חזקים וידרוש לחנון אותם.
אז אתם יודעים מה? קיבלתם את שלכם, הבטיחו להפוך אויב לאוהב ואכן כך היה. לא שבאמת הצליחו, הרי לא די בסמנטיקה להפוך זאב לכבש. ברם, בפקודות צה"ל נאלצו להגדיר את השוטרים הפלשתינים כ"עמיתים", לפחות עד שהם רצחו כמה מ"עמיתיהם" הישראלים, ערפאת זכה בפרס נובל לשלום, הג`יהד שאותו הבטיח לישראל מעל כל במה הפך במחי- אמירה של פרס ל"ג`יהאד של שלום" ושלום על ישראל. אז זהו שלא! הבכיינות וחוסר יכולת העמידה שלכם ושכמותכם הביאה ל-15 שנה של הטרור הרצחני ביותר מקום המדינה.
בהבטחות שהבטיחו לכם, שכשתגדלו לא תצטרכו להתגייס לצבא, טמון חלק מהאשם. ברומא אמרו "הרוצה בשלום יכון למלחמה", מניסיוננו ניתן לומר גם את ההפך. מי שהפך את השלום למזבח ואת בני עמו לקורבנות לעולם לא יזכה לראות שלום.
ולסיום, העובדה שהשיר מבוצע על-ידי להקה צבאית שבכיינותה- אומנותה ושהוא מושמע בתחנות רדיו ממלכתיות ובאירועים ממלכתיים, מקוממת אף יותר מהכל. אם זמר כלשהו רוצה לשיר את שיריו התבוסתניים במרתף ביתו או להשמיעם בערוצי הרדיו המופרטים, שיבוסם לו. מדוע משלם המיסים צריך לממן פרופגאנדה תבוסתנית, ברדיו שאמור לשדר, בין השאר, ללוחמים שמאמינים בצדקת הדרך. במילים אחרות, תשמרו את השירים שלכם לערבי שירה ודו- קיום בחסות האיחוד האירופאי ואל תכפו אותם עלי ביום הזיכרון.
בברכה,
ילד של חורף שנת 80'.
