מחנה-מוות מול עיר שוקקת-חיים

כל אימת שאני פוקד את מינכן, בירת בוואריה, נושאות אותי רגלי, מכוח האינרציה, אל מחנה המוות דכאו. כך עשיתי גם הפעם, ערב יום השואה. שהרי לתייר ישראלי, כמוני, אין כל זכות מוסרית לוותר על הסיור המצמרר הזה. מן הסתם אין ניגוד משווע יותר מאשר זה הקיים בין מחנה המוות דכאו למינכן העליזה ושוקקת החיים שבסמוך. בסך-הכל מרחק של 10 ק"מ מישוב אחד למשנהו, ואתה נבלע, באחת, אל תוך הניגוד המשווע הזה, מעורר החלחלה והפלצות. מחנה המוות דכאו היה, למי ששכח, הראשון בין המחנות שהקימו הנאצים, מייד לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. מלבד יהודים נכלאו בו גם כל מתנגדי המשטר, ובהם גרמנים, קומוניסטים וסוציאליסטים. ב-12 שנות-קיומו עברו במחנה הזה 206 אלף אסירים רשומים ועוד רבבות שלא נרשמו. "העבודה משחררת" על שער המחנה עדיין מתנוססת כרזת הנאציזם המיתולוגית, מעוררת הפלצות: "העבודה משחררת". אתה נכנס למחנה בין שני מגדלי-שמירה, כשפניך בכיוון המוזיאון, שם היו פעם ה"מקלחות", שלא היו אלא חדרי-עינויים. במוזיאון בולטת סידרת צילומים, המתארים את עליית הנאצים לשלטון, כמו גם את פעולות הגסטפו והס.ס. קטע מיוחד מוקדש לנושא רדיפת היהודים מראשית השתוללותו של הנאציזם ועד ל"פתרון הסופי". בצאתך מהמוזיאון אתה עובר בין ה"בלוקים" המפורסמים - הלא הם צריפי האסירים, שרק יסודותיהם נותרו עוד לפליטה, אף שאחדים מהם שוחררו. באחד מה"בלוקים" האלה שוכן גם סבי, עליו השלום, שנכלא בו על-ידי שכנו לבית, קצין-משטרה בכיר. כמה אירוניה טראגית יש בגורל, שהרי השניים היו חברים בלב ונפש עד לעליית הנאציזם לשלטון. או אז התהפך הגלגל והשכן-הידיד, מהקומה העליונה, הפך, באחת, לחיית-אדם-נוטרת-איבה. בלא להרהר פעמיים, ובהעדר כל צל של בושה, הוא איזק, בברוטאליות מפלצתית, את ידיו של סבי, השכן היהודי עדין הנפש שבקומה מתחת, והוביל אותו, באי-כבוד, היישר אל מחנה הריכוז. למרבה המזל, בשנתיים, שבהן נכלא סבי בין כותלי המחנה, כלל לא נפלה רוחו. מששוחרר ממנו עלה בידיו להימלט עם משפחתו, ברגע האחרון שלפני פרוץ המלחמה, מן התופת הנאצית לארץ ישראל. הנורא מכל מן ה"בלוקים" מעוררי הפלצות אתה מגיע אל הנורא מכל: אל תאי הגאזים והקרמטוריום, שבו מצאו את מותם חללי המחנה. ומאחורי כבשן האש קשה שלא להבחין בקבר האחים לאלפי הקורבנות העלומים, כשבסמוך מצוי גם בית הכנסת, שהוקם לזכר הקורבנות היהודיים של המחנה. בתום הסיור בדכאו אינך יכול שלא להרהר באימרתו של הפילוסוף סאנטיינה, המתנוססת ביציאה משער המחנה: "אלה שאינם יודעים לזכור - נידונו לכך שיחיו זאת שנית". וכשאתה חוזר למינכן הסמוכה ורבת העליצות, אינך יכול שלא לחשוב, לפחות בתת המודע שלך, שכל מה שראית בדכאו אינו יותר מאשר חלום-בלהות...