בימים אלה אנחנו עדים, כידוע, לאופנה חדשה במקומותינו: הכאה על חטא - על נתיב היסורים, שממשלות ישראל, באמצעות שליחיהן ערלי הלב, הוליכו את ניצולי השואה במשך כל השנים.
ידוע לשימצה במיוחד היה הגוף הממשלתי הקרוי "הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז 1957".
הגוף הממשלתי הזה היה מופקד על חלוקת כספי הפיצויים לניצולי השואה.
ממרחק השנים אתה למד על דרך התנהלותו ועל ההחלטות של הגוף הזה, ועל כורחך אתה תוהה מי ניהל אותו? האם הפקיד הממונה על הגוף הזה היה איש רע מיום שנולד, או שהוא היה רק "בורג במכונה", או שהוא "רק מילא פקודות".
אין ספק, שלניצולי שואה לא מעטים מגיעים פיצויים גם בשל ההתעללות שעברו אצל הפקיד הזה ושלוחיו.
הנה לדוגמה פרשת "הטעות הגרמנית":
בשנות החמישים והשישים הותקנו בארץ חוקים ותקנות במטרה להסדיר את תשלום הפיצויים לניצולי השואה.
בחוקים הללו נקבעה תקופת התיישנות להגשת תביעה.
בהקשר לתקופת ההתיישנות הנ"ל יצויין כי נקבע בחוק, שלמרות ההתיישנות, היתה אפשרות להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התביעה, והרשות המוסמכת הנ"ל היתה רשאית לאשר תביעות, למרות שחלף הזמן לכך, וזאת - אם היא מצאה לכך "טעם מיוחד".
מה שקרה בפועל הוא, שחלק מניצולי השואה נפלו לתוך מלכודת משפטית הנעוצה בעובדה שבמקביל לחוקים בארץ הותקנו גם חוקי פיצויים בגרמניה: הניצולים סברו - בטעות - שקודם הגשת תביעה בארץ עליהם להגיש תביעה בגרמניה, ולקבל אישור מגרמניה לכך שנשללה חרותם, ורק לאחר מכן תיפתח בפניהם הדרך להגשת תביעה בארץ.
הטעות הזו גרמה לכך שבשל מרוץ ההתיישנות, הניצולים החמיצו את המועד להגיש תביעתם בארץ.
כיוון שכך, הגישו הניצולים - על-פי החוק - בקשה להארכת מועד להגשת התביעות, ונימקו את האיחור בכך שהם לא ידעו שיש להגיש את התביעה בישראל ובגרמניה במקביל, ולא בזו אחר זו.
הרשות המוסמכת - כדבר שבשיגרה - נהגה להשיב לאותם ניצולים בהודעה לקונית בנוסח (ציטוט): "אי-ידיעת החוק שגרמה לפי דבריך להגשת תביעה באיחור אינה מהווה טעם מיוחד".
עקב כך הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון, וזה הכיר בטעות הנ"ל (הקרויה בפיו "הטעות הגרמנית"), וקבע שטעות זו מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת תביעה לפיצויים.
אלא שהרשות המוסמכת הנ"ל פירשה את פסיקת בית המשפט העליון בצמצום רב וביד קפוצה - לרבות בחירות שהיא נטלה לעצמה לחקור את הניצולים איך טעו וכיצד טעו, והאם באמת טעו וכו' וכו'.
כך למשל, לא היססה הרשות המוסמכת להתעמר בניצול שואה בן 85, חולה בפסיכונוירוזיס וקשה-ראייה, שהמתין ארבע שנים תמימות לדיון בבקשתו. הרשות סירבה להאריך לו את המועד להגשת התביעה למרות בקשות רבות - לרבות המלצות של פרקליט המדינה. בשלב מסוים הזמינה הרשות את הזקן החולה לחקירה על נסיבות הטעות שלטענתו טעה, וכתאורו של בית המשפט העליון: "ניתן לומר שהוא לא עמד במבחן ו"נשבר", ובמקום להשיב, כרוב הנכים הנחקרים, תשובות שגורות שלמדו בעל-פה, סתם הזקן ונתבלבל ולא יצאה מחקירתו ראיה העשויה לאמת את טענותיו".
וכל זאת - לא בשל כך שאותו ניצול זקן לא היה זכאי כביכול לפיצויים. כל זאת בשל כך שהוא החמיץ את המועד להגשת התביעה.
סוף דבר שבית המשפט העליון פסק לטובת הזקן.
ככלל, לכל אורך התנהלותה של הרשות המוסמכת הזאת, אי אפשר שלא להבחין במגמתה הברורה להוציא את הנשמה ולהמאיס את החיים על ניצולי השואה - במיוחד סביב עניין ההתיישנות.
בהקשר זה ראוי וחשוב להביא כאן מדבריו של "שופט נשמה" - הוא שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון:
"לא אחת כבר הערנו על הצורך בגישה ליברלית ונדיבה מצד הרשות המוסמכת בעניינים מסוג זה. לאור המקרים הרבים שבאו בזמן האחרון בפני בית משפט זה, מתקבל הרושם שלעתים קרובות נתונים מעייניה של המשיבה (הרשות המוסמכת - י.ד.) לתפוס את הנכים בקלקלתם ולפרש את איחוריהם בחומרה יתרה. אין אני מתכוון בדברים אלה להמעיט בחשיבות שבשמירה על כספי המדינה שלא יינתנו למי שאינו זכאי או ראוי להם. אבל מצד שני אין להיתפס למחשבה שהשמירה על כספי המדינה תיהפך למטרה בפני עצמה. תפקיד המשיבה הוא לבצע את החוק כהלכתו, אבל כאמור מתוך גישה ליברלית ונדיבה להגשים את המטרה שלשמה היא קיימת, היינו לזכות עד כמה שאפשר את נכי רדיפות הנאצים בזכויות המהותיות שהחוק מקנה להם. יתכן כי העיסוק היום-יומי בנושא זה עלול להביא לידי טשטוש המטרה הזאת. על-כן אולי לא למותר לשוב ולהדגיש את חובת כל המופקדים על נושא זה לשוות תמיד לנגד עיניהם מטרה זו ולדאוג ביתר הקפדה להגשמתה הלכה למעשה". כל מילה נוספת מיותרת!