רגע השיא בתוכנית "מוסר השילומים, המלחמה נמשכת" של גיא מרוז ואורלי וילנאי-פדרבוש, ששודרה בערב יום השואה בשני ערוצים [יס דוקו וערוץ 2 (קשת)], היה כשמרוז שוטט בבסיס אירגון "ועידת התביעות" במוסקבה, וקלט בזווית העין פסנתר סטיינוויי. בהיותו מוזיקאי - ומעצם היותו אותו סטיריקן ציני ואירוני - היה ברור שלא הוא יוותר על המציאה. "אפשר לנגן?", שאל בנימוס את אחד מאנשי האירגון ששמו בלבד מעורר הרגשה לא נוחה, והיה ברור שלא חשוב מה תהיה התשובה - הוא ינגן על הכלי היקר שם ועכשיו, כי הוא כבר פסע בכיוונו.
כספים לחוגי ריקוד ולא לניצולים ומרוז ניגן. נעימה נוגה שהתאימה לפסקול הכללי של התוכנית. כזאת שאמרה בלי מילים שהפסנתר היוקרתי הזה תלוש מהמציאות הקשה של ניצולי השואה ברוסיה ובשאר האתרים שבהם ביקרה התוכנית, כמו שכל התשובות שהתקבלו מהיושבים חזק על הקופה של כספי הסיוע לניצולים היו תלושות. בעיקר היו התשובות האלה תלושות מהמטרה המקורית שלשמה נאספו הכספים. הוועדה מעדיפה לחלק כספים לחוגי ריקוד ושימור ספרי תורה ולא לשמירת חייהם של ניצולי שואה עריריים ועניים. את רגע השיא הזה רדף שיא אחר, כאשר שני התחקירנים שיצאו מהאירגון במוסקבה בלתי מסופקים בעליל מההסברים שניתנו להם חלפו על פני קיר שעליו צויר צלב קרס עם כתובת "תואמת". מדברים עם עצמם או לפסקול - נראה היה שכלל לא הבחינו בגרפיטי האנטישמי. הרחוב ברוסיה כמו חי עדיין בתקופת קישינב. ניצולי השואה תושבי רוסיה גם.
תלך-תבוא-תתנדנד בסגנון הישן והטוב מרוז את פדרבוש הוכיחו בחלק ב' של התחקיר "מוסר השילומים" כי בישראל האטומה של שנת 2008 יש עדיין מקום לתחקירים מעמיקים, חובקי יבשות, נשכניים, ללא מורא וללא משוא פנים, ובעיקר ללא מורא. מרוז כתחקירן שתוקע מיקרופון ומצלמה בפנים של המתוחקר ולא מזיז אותו עד לתשובה, פדרבוש כעוזבת הערוץ הראשון של הטלוויזיה, שהנטישה עשתה לה רק טוב. ראוי לציון גם את הפסקול שהוצמד לסרט. כשניצול השואה ואלרי גריידנברג, טכנאי מטוסים במקצועו ברוסיה צולם בקריירה החדשה שלו כמנקה בריכות ציבוריות בישראל בשכר של 1,500 שקל לחודש (לאחר שהיה מנקה רחובות לפני-כן), נוגן ברקע הקטע Roundabout (נדנדה) של להקת "יס". אחד מקטעי הפתיחה המקסימים-כואבים ביותר בהסטוריה של הרוק היה מתאים לנדנדת מסכת הייסורים של ניצולי השואה מול "הוועדה". תלך-תבוא-תתנדנד, בסגנון הישן והטוב.
אירגון מסתורי כמו הבונים החופשיים שיבוץ התחקיר בלוח השידורים של ערב יום השואה הצפוי אליו התרגלנו במשך עשרות שנים העניק לו ערך מוסף, מכאיב אומנם, אך נשכני במיוחד. העצים את המסר חוסר ההתאמה בהצגתם - דווקא ביום השואה - של יהודים שמחזיקים את הכסף ולא נותנים אותו ליהודים אחרים. נכון שמרוז ופדרבוש אומרים את הדברים ישר בפנים ולפעמים בצורה ישירה מדי - כמו למשל ההכרזה של פדרבוש כבר בהתחלה שעד סוף הסרט ימותו שניים או שלושה ניצולי שואה (שמן הסתם עדיין לא קיבלו את הסיוע ומן הסתם כבר לא יקבלו), אבל כנראה שזאת הדרך היחידה להעביר את המסר לצופים - ואולי גם לוועדת התביעות השוכנת במגדל שן באמצע מנהטן. זהו אירגון מסתורי לפחות כמו הבונים החופשיים, שהמנכ"ל שלו מקבל משכורת שנתית של חצי מיליון דולר, ושהישראלי הבכיר ביותר בו הוא לא אחר מאשר ראובן מרחב, שהיה בכיר במוסד ושהיה בכיר בשב"כ, וכנראה שבגלל המורשת הישנה - שהשתלבה מסתבר יפה מאוד עם החדשה שלו - הוא לא מרגיש שהוא חייב לענות על שום שאלה.
יהודים תמיד ישבו על הקופה מעט תוכניות בטלוויזיה הישראלית יוצאות לבדוק נושאים ומגיעות לכמה יבשות כדי לבדוק ולהוכיח את הטענות. נכון שהמימון לתוכנית הגיע מאיש עסקים עשיר שקיבל רגליים קרות וחזר בו ברגע האחרון וביקש להחזיר לו את הכסף ודרש להוריד את שמו מרשימת הקרדיטים, אבל זה לא משנה. גם בפחות השקעה כספית ניתן היה להעביר את המסר. והוא ברור וכואב. מה שהיה הוא שיהיה. יהודים תמיד ישבו על הקופה, מעולם לא היו חייבים להסביר לעולם מאיפה הגיע הכסף ולאן הוא הולך, ולדורותיהם עוררו עליהם את חמת הגויים. כישראלים היה קשה שלא לנשוך את השפתיים למראה הפאר שבו חיים ועובדים אנשי הכספים, למול העליבות של האנשים שהשילומים לא משולמים להם.
בוועדה טסים "רק" במחלקת עסקים ולא צריך להרחיק לניו-יורק, ברלין או מוסקבה כדי לראות את ההזנחה שהיא מנת חלקם של ניצולי השואה שאיבדו את כל היקר להם, הנכסים, המשפחה והשפיות, שהרי אי אפשר להישאר שפוי באמת כשחיים תחת אכזריות ומוות שהופכים לדרך חיים. רובם שעדיין מאבדים חלקים מחייהם על בסיס יומיומי, גם כאן, בארץ המובטחת. האטימות לא מאפיינת רק את בכירי "התביעות" שלדבריהם לא טסים במחלקה ראשונה לניו-יורק (שעולה כ-8,000 דולר לכיוון), אלא כהודאת האירגון בפני ועדת החקירה הישראלית לפרשת ניצולי השואה טסים "רק" במחלקת עסקים (שמחירה כ-4,000 דולר לכיוון). האטימות היא הרבה יותר קרוב לבית משנראה.
רשומה בארה"ב ומחוץ לחוק הישראלי בסיכומו של דבר, כך טוען התחקיר, 60% מניצולי השואה שביקשו קצבה נדחו על-ידי הוועדה. ובעוד שהוועדה מעמידה סוללה של עורכי דין מול כ-1,900 ניצולי שואה שתביעתם לגימלה נדחתה, אלה מיוצגים על-ידי לא אחר עו"ד יורם שפטל, שזיכה את ג'ון דמיאניוק מאשמת היותו איוואן האיום. הסאגה האומללה הזאת נמשכת כבר כמה וכמה שנים, עורכי הדין ממלאים את הכיסים, לפחות מהצד של ועדת התביעות הרשומה בארה"ב ונמצאת מחוץ לחוק מבחינת החוק הישראלי, והקשישים הולכים ונכחדים. לאחד מהם אמרה הוועדה שהוא חתם על טופס שבו ויתר על כל תשלום מצידה. אחר מילא טפסים, חיכה שלוש שנים ונענה בשלילה. עתה יחקור משרד התובע הכללי של ניו-יורק את התלונה שהוגשה נגד הוועדה על חשד למה שמכונה בחוק בארה"ב Self Dealing ופירושה חלוקת תקציבים לגופים או קשורים לגוף המחלק. הסרט מצביע על כמה וכמה מיקרים כאלה לכאורה.
החלפת השטיחים בכנסת ב-20 מיליון שקל השר לענייני גמלאים, רפי איתן, ספק דון קישוט ספק לוחם אמיתי למען זכויות הניצולים, שר בממשלת ישראל, מנסה ללא הועיל להועיל, אבל מה כבר יכול לעשות גמלאי אחד, שמפלגתו מתפוררת ורוב הסיכויים שתיעלם בבחירות הבאות - אם ראש ממשלתו לא מחליט מייד, כאן ועכשיו וללא ועדות לשחרר כספים למען ניצולי השואה שלא ניצלו מהביורוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה. לממשלה היה בשנה שעברה עודף תקציבי של כ-8 מיליארד שקל, אבל הכסף הלך למטרת חשובות יותר מאשר חימום לניצולת שואה הקופאת מקור בביתה המתפורר אי-שם בארץ ישראל. למשל למימון הרעיון להחלפת השטיחים במשכן הכנסת בעלות של כ-20 מיליון שקל, פרויקט אישי של היו"ר וסגנית נשיא המדינה, דליה איציק.
עדיין חיים בתוך המאפליה ההיא אהוד אולמרט גייס אתמול את כל אוצר המילים שלו והכריז שלא תהיה עוד שואה. 250 אלף ניצולי השואה שעדיין חיים בישראל, וש-80 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני, עדיין חיים בתוך המאפליה ההיא, וחלקם גם חיים בתנאים דומים. ראש הממשלה יכול באיבחת שיחת טלפון או חתימה להפנות מיידית את כל הכסף שנדרש למימון איכות חיים משופרת לניצולי השואה החיים תחת שלטונו. לפני שכבר יהיה מאוחר מדי. אנחנו מדברים כאן על עולם הולך ונעלם במלוא מובן המושג. העבר את הכסף, ואחר-כך תוכל להתחשבן, אם תרצה, עם ועדת התביעות. אבל בישראל אין "כאן ועכשיו. הכל בלשון עתיד. "לא נשלים עם איום טילים על דרום הארץ". השלמנו גם השלמנו. "לא נשקוט עד שלא נגיע לשלום". את ההמשך אתם יודעים לבד.
אף גרמני לא יוכל לעשות דבר בנושא הכאב הגדול ממילא שנוצר בצפייה בניצולים קשי-החיים וקשי-היום רק החמיר כשמרוז שאל את שר האוצר הגרמני, פיר סטיינברוק, אם הוא מודע לבעייתיות בוועדת התביעות. השר, שנראה כלל לא מופתע מהשאלה, אמר שהוא אכן מודע לבעייתיות הזאת, אבל במילים פשוטות הוסיף למעשה שאף גרמני לא יוכל לעשות דבר בנושא. גרמניה כבר עשתה די כידוע. ואחרי שעשתה מה שעשתה העבירה "גרמניה האחרת" לוועדת התביעות מאות מיליוני מארקים. הפעם יצטרכו היהודים לפתור את זה בעצמם. במהלך כתיבת המאמר הזה נפטר עוד ניצול שואה.
