מדינת ישראל תציין השבוע את יום הזיכרון לחללי צה"ל וקורבנות הטרור במערכות ישראל, ויום לאחר מכן את יום העצמאות השישים להקמתה.
החיבור בין יום האבל הלאומי, יום של עצב שנוגע באופן אישי כמעט בכל משפחה בישראל, לבין חגיגות יום העצמאות המרהיבות - נראה לאדם שמבחוץ כחיבור גס בין שכול לשמחה. אנו בישראל נוהגים להסביר חיבור בלתי אפשרי זה כדבר המאפיין את החיים בישראל שנעים בד-בבד בין היגון והכאב, המלחמה והשכול לבין התקומה, הבנייה והתבססות של העם במדינתו המתחדשת.
אולם לצמידות זו בין יום הזיכרון ליום העצמאות ישנה משמעות נוספת, הקשורה להיסטוריה סביב הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948 הוכרזה הקמת מדינת-ישראל על-ידי דוד בן-גוריון. ההכרזה בוצעה לאחר שיום קודם לכן,
ד' באייר תש"ח - 13.5.1948 נפל כפר עציון לאחר קרבות ועמידת גבורה מול גל התקפות של הפורעים הערבים.
127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים. בסך-הכל 240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון. למעשה מדינת ישראל הוקמה כשברקע, בהרי ירושלים, עולה ההתיישבות החלוצית בלהבות האש ובתמרות העשן של החורבן.
ואכן מספר שנים לאחר מכן, החליטה כנסת ישראל לקבוע את יום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל, בדיוק באותו התאריך בו נפל כפר-עציון בהגנה על בירת הנצח.
כיום גוש עציון משגשג ומצליח. בעמל רב הצליחו בניהם של המתיישבים בגוש עציון לבנות מחדש את יישובי הגוש ולהקים בית ישראלי עבור עשרות אלפי תושבי הגוש שבאו בעקבותיהם. ואכן מי שמסייר בגוש עציון היום לא יכול להתעלם מההיסטוריה של המקום, הכרוכה יד ביד עם הימים הגורליים של הקמת מדינת ישראל.
ביום הזיכרון הקרוב עם ישראל יצדיע לחיילים שנפלו במערכות ישראל. אנחנו בגוש עציון נצדיע גם ללוחמים ולמתיישבים שנפלו במצור על גוש עציון, שבזכותם התאפשרה הקמתה של מדינת ישראל, כפי שבן-גוריון אמר:
"אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב, שהייתה כמונחת בקופסה של האויב לא ניתנה - אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון ..."
ציון ששים שנה להקמת המדינה, מחזיר את הזרקור ההיסטורי לקרבות התקומה של מלחמת השחרור. מעיון באלפי המסמכים שהשאירו הלוחמים עולה תמונה מרגשת של חלוצים ומתיישבים, של לוחמים ולוחמות, של משפחות שנקרעו זה מזה ולא זכו לראות את האבות שנשארו מאחור ומתו בגבורה שאין לה קץ על הגנת הבית.
העצב הנורא שבשכול אין לו מזור. אם נביט סביב נראה את התקומה הישראלית במלוא הדרה. על אף הביקורת, הכעס ולעיתים אף תחושת ההחמצה, יש לישראל יד וְעֵדוּת בלתי פוסקת למחיר ששולם, למגש הכסף שעליו נבנתה המדינה הציונית, היהודית והדמוקרטית; ואת המגש הזה מגישות המשפחות השכולות בכל יום מחדש.
המאבק לא תם. הלקח חייב להילמד כל בוקר מחדש. תקומת המדינה לעולם תיזקף לזכות הקורבנות במערכה על עצמאותנו וממלחמה בלתי פוסקת בטרור ובמבקשים להשמידנו. המאבק הזה הוא גם תמונת החיים שלנו - ולצערנו איננו רואים את סופו.
