את הבעיה העיקרית והקריטית ביותר העומדת בפני חוקר שואה, ניתן לכנות בשם הגורף "סוד הצמצום". השאלה העקרונית מה להגיד ומה לא להגיד, מתפצלת לשאלות רבות כאשר הבעיה של קוצר יריעה היא השולית מכולן וברקע מהבהבת כל העת התהייה הראשית, הכואבת ודוקרת כסכין - מדוע לא אמרו זאת קודם?! או, אם לדייק - מדוע קולם של אלה שאמרו זאת לא נשמע??? ולצדה לא מעט חששות...
לאחר חשיפת היסוסים אלה, אני מציע לפני הקוראים נקודת מוצא קטנה ולא כל כך חשובה בשם "מגבית". המגבית היהודית המסורתית, למען "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". דומה שלנושא כזה חשוב וכאוב איש לא יהין להתנגד. בודאי שלא להפריע.
ביולי 1941 העמידה מועצת החרם על גרמניה, שנוהלה על-ידי העסקן ה"ציוני" ד"ר יוסף טננבוים, מראשי הקונגרס היהודי האמריקני, משמרות ליד משרדי "אגודת ישראל" בארה"ב. הסיבה לפעולה זו - סירוב אגו"י להפסיק את משלוחי המזון לפולין הכבושה. "כבר בספטמבר 1940 שיגרה מועצת החרם ל'אגודת ישראל' מכתב ובו דרישה להפסיק את משלוח החבילות לפולין, מפני שהדבר מנוגד להסכם עם שלטונות ההסגר הבריטיים" הסביר טננבוים את מניעיו על דפי העיתון "דער טאג" (22.7.1941). בנימה לגלגנית הוא מתאר את נסיונם של אנשי ה'אגודה' לכפות את רצונם של "כמה רעבעס היושבים ומתנועעים בברודווי סנטראל הוטל" על יהדות אמריקה כולה ובכך הם מביאים חרפה לשמו הטוב של העם היהודי.
"שעה שעמי העולם שופכים דם ודמעות", ממשיך טננבוים, "ומקריבים קרבנות ללא מספר, אל לנו היהודים לאפשר הפקרות שכזאת. בשעה ששורות אלה עולות לכתב מגיעות ידיעות על תושבי אמסטרדם המאושרים שצעקו "יישר כוייח!" עת פצצות בריטיות נפלו על בתיהם. אם לא מעבר לכך, הרי המעט שבמעט שעלינו היהודים מוטל זה - לא להפריע לצרכים המלחמתיים של בריטניה, גם אם הדבר עולה לנו בקרבנות בפולין, או במקום אחר".
ב-10 באוגוסט הוא כותב מאמר נוסף בו הוא מתרעם על הטענה הכופרנית שהשמיע באזניו אחד מאנשי ה"אגודה" שאנגליה אינה מוסמכת להחליט מה מהווה אינטרס יהודי ומה אינו מהווה אינטרס יהודי. "ראשית", הוא עונה, "אין כאן אינטרס יהודי בלבד, אלא אינטרסים עולמיים, שאליהם יש להתאים את האינטרסים היהודיים או לוותר עליהם. דבר שמפריע לצרכים המלחמתיים של בריטניה ומנוגד לאינטרסים החיוניים שלנו, היהודים. אסור לנו, כעם או כאירגון, לעשות דבר שעלול אף לעורר חשד כי אנו מהווים 'א וועלטעל' (עולם קטן, ביטוי מלגלג באידיש) בפני עצמו... במצב הקיים האינטרסים הבריטיים הם האינטרסים היהודיים, כפי שהם האינטרסים האמריקניים. אלו הן, נדמה לי, אמיתות פשוטות כל כך שאנשים רציניים ויהודים טובים אינם יכולים להתווכח עליהן..."
מסתבר, אם כן, שמשלוח חבילות מזון לרעבים הכלואים בגטאות אינה דבר כה פשוט וחיובי... אפילו, כך מסתבר, אמור להיות ברור לכל יהודי טוב שההיפך הוא הנכון.
אימרו לי, יהודים טובים, רחמנים בני רחמנים - הוצאת יהודים מהתופת היא דבר ראוי וחיובי? בייחוד כשמדובר בסוף שנת 1939 ותחילת שנת 1940 ובהוצאת יהודים ממחנות כמו זכסנהאוזן, דכאו ובוכנוואלד? מצוות "פדיון שבויים" אפשר לכנות זאת?
היֹה היה יהודי גליציאני בשם אברהם זילברשיין, נציג "פועלי ציון התאחדות" בפולין בקונגרס הציוני ה-21, שלאחר הקונגרס לא חזר עוד לארצו וייסד בז'נבה (מארחת הקונגרס) וועד לעזרת יהודים נפגעי המלחמה - "רליקו". ועד זה היה מוסד של איש אחד, שאמנם היה עסקן ציוני ואף השתמש בשרותיה הטכניים של לשכת הקונגרס בז'נבה, אולם במהרה הבין שאי אפשר לפעול במסגרת הארגון הזה למען פעולות הצלה והיחסים בינו לבין ד"ר ריגנר, מנהל הלשכה, התערערו.
פנה יהודי מסור זה לארגון יוצאי גליציה בארה"ב ונענה בחיוב. התלהבותם של הגליציאנרים מפעילותו של אותו איש הלכה וגברה ואהדתם למעשיו לא ידעה גבולות ככל שנודעו להם פרטים ממנו על דרכי הצלה אפשריות.
תחילה הוא מביא להם רשימות של פליטים יהודים מפולין הנמצאים במקומות שונים ורשימת מקומות בפולין מהם ניתן לכתוב. בהתכתבות ביניהם הוא מספר שהוא חש בודד. שנציגי הג'וינט טרם תפסו את גודל האסון שירד על יהדות פולין, שמוסדות העליה הפועלים (עדיין) בברלין מקפחים את יהודי פולין.
הגליצאים נרתמים בלב שלם ובנפש חפצה לסייע בידו. סול לאו, יו"ר האירגון ופלאשנברג, סגנו - מודים לו מקרב לב על פעילותו ועל עבודתו הנאמנה ומשגרים לו אלף דולר לצרכיו האישיים. זילברשיין, שאינו רגיל בפרנסה מכספי ציבור מוציא את הכסף לצרכי העבודה מיד. אם הגאליצינרים מוכנים לעזור לו אישית, הוא מבקש לפרסם בתיווכם מכתבים ומאמרים, ושכר סופרים יפרנסו די והותר.
בנובמבר מציע זילברשיין לגליצאים מצווה מן המובחר - פדיון שבויים!
במחנה זכסהאוזן יהודים מפולין, שלהם קרובים בארצות הברית. תמורת שחרור כל עציר והוצאתו מגרמניה דרושים 200 דולר. את הסכום יפקידו קרובי העציר בקופת האיגוד של יוצאי גליציה ואחרי שיצא מגרמניה - יועבר הפיקדון למשרדו של זילברשיין שיכסה את ההוצאות מראש. על סמך ביטחונו הרב באיגוד הגליציונרים, נטל זילברשיין על עצמו ועל ארגונו "רליקו" עול כספי כבד מנשוא.
הגליציאנרים נענים בהתלהבות רבה, במסירות נפש וברחשי תודה היוצאים מהלב. "מכתב זה בא להודיעך שאנו עושים כל שביכולתנו. יתרה מזאת - הגליציאנרים שלנו באמריקה נותנים אמון מלא בעבודתך וביכולתך לנהל את הפעולה המבורכת הזאת" - כותב לו סול לאו. "מברקיך ומכתביך עושים רושם מצוין על החברים... גם אלה שמערימים קשיים נאלצים להודות שפעולתך היא מהחשובות ביותר בעת הזאת" - הוא כותב לו כמה שבועות לאחר מכן.
בדצמבר מודיע להם זילברשיין כי בנוסף על זכסהאוזן נעשים ניסיונות להוצאת עצירים מבוכנוואלד ומדכאו. הוא גם מעלה דרישה לעשות מאמץ על-מנת להשיג כספי פד"ש גם לאלו שלא שפר גורלם ואין להם קרובים באמריקה או שאין להם קרובים עשירים באמריקה. "כבר כתבתי לכם פעם, כי אין זה עניין בשבילי ובשבילכם להסתפק בתפקיד של מתווכים לטובת אלה שיש להם קרובים עשירים, להציל אותם בלבד ולהותיר את האחרים לגווע במחנות".
ההיענות של הגליציאנרים גדלה והולכת. כספים נשלחים לזילברשיין כדי להרים את פעילות האירגון שלו. במכתב מיום 20 בינואר 1940 (הגיע לז'נבה ב-15 בפברואר) כותב סול לאו כי "התקציב הקטן שהגשת לנו" על סך 1,250 דולר, יסופק לו מדי חדש בחדשו וכיון שבקשת התקציב הגיעה אך אתמול, מוגשת לו בזאת מקדמה ע"ס 500 דולר על חשבון התשלום הראשון.
"תוכניותיך נהדרות ואנו מקווים שניתן יהיה להגשימן... אנו מקווים שהעניין יתקדם כעת מהר יותר וככל שהמידע ממך מתרבה - כן רבות התוצאות". הוא שוחח, לדבריו, עם אנשי הקונגרס היהודי העולמי "אך למרבה הצער הם כל כך מבולבלים שאי אפשר לצפות מהם לעזרה כלשהי... בכלל, המצב מסובך מאד, אך אני מקווה שהעניינים יסתדרו בהקדם. נחום גולדמן הגיע הנה ואני מקווה שביחד עם וייצמ,ן הוא יוכל לעורר את היהודים לפעולה נכונה".
ואכן... המעורבות המיוחלת הגיעה...
על מברק שנשלח מזילברשיין ב-2 בפברואר שתוכנו "הזדמנויות של סידורים כלליים מצריכים בימים הקרובים 5,000 דולר מחוץ לפקדונות של הקרובים. טלגרפו אם אפשרי. זילברשיין." התקבלה תשובה ב-10 בפברואר (חמישה ימים לפני שהמכתב הנלהב הגיע): "5,000 אין יכולים לשלוח. הוועד התייעץ עם גולדמן על כל העניין. פרטים יבואו במכתב. לאו."
אמנם מאכזב היה לקבל תשובה שלילית ביחס לכסף הנחוץ, אולם לא היה טעם לחשוד שמשהו אינו כשורה.
במכתבים שכתב באותו חודש, הוא עדיין כותב נלהב על הצעות להרחבת הפעולה, על הזדמנויות שהוחמצו ועל הישגים. הוא מזכיר את 250 העצירים שהשתחררו והם כבר מחוץ לגרמניה. הוא מספר על צו חדש האוסר יציאה של אנשים מתחת לגיל 40 לארצות האויב ובתוכן גם ארץ ישראל. החמיר הפיקוח על מחנות הריכוז ("אתם בוודאי מבינים אותי"). החריפו קשיי התחבורה.
הוא מעלה אפשרויות הגירה חדשות. שנחאי, למשל. אומנם זה יעלה יותר כסף, אבל זה אפשרי. מדובר ב-600 דולר לאדם. הוא מספר על אפשרות ההגירה לבוליביה, אותה חקר ביסודיות רבה. "אמנם זה דבר יקר כמו הגירה לשנחאי, אך תמורת זאת מגיעים למשק מסודר, אשרות אמיתיות, לא כמו במקרה של מקסיקו. אין צורך באישור הממשלה הבוליבית, די בקונסול שבשוויץ המוסמך להוציא אשרות עד מספר של 4,800 משפחות. העניין דחוף מפני שאני חושש שבאביב יהיה הכל קשה מאד. יש לעשות הכל לפני האביב." הוא גם מעלה אפשרויות של הוצאת אנשים מפולין. השחיתות שם, הוא טוען, גדולה מאד. בעד שוחד ניתן להוציא אנשים עם תעודות, אשרות מעבר, וכל הדרוש. ניתן גם להעביר אנשים לצ'כוסלובקיה ומשם לארץ ישראל. ויש עוד הרבה אפשרויות המותנות בגיוס כספים.
כשהגיעו סוף-סוף המכתבים המתארים בפניו את שהתרחש באותו זמן בניו-יורק, התברר לו שהוא כילה את כוחותיו לריק. כבר לא היה מי שישמע לו שם בניו-יורק. ד"ר גולדמן הציע לגליציאנרים להפסיק את תמיכתם בזילברשיין, משום שהפעולה אמורה להיעשות על-ידי הקונגרס היהודי העולמי ותמומן על ידו. בהתאם להצעתו ולאמון המוחלט שרחשו חברי הועד הגליצאי לעסקן כה רם בהיררכיה הציונית, הוחלט לבטל את הבטחת התקציב החודשי לזילברשיין ולהימנע מכל סיוע תקציבי אחר, עד שיופיע ד"ר גולדמן בז'נבה ויסדיר את העניינים על הצד הטוב ביותר. בינתיים שלחו לו את 500 הדולר האחרונים, עד להופעתו של גולדמן.
סול לאו, לא ממש התלהב מהחלטת הועד. מסיבה זאת, כך מספר לאו, החליט להתפטר מהתפקיד נשיא האיגוד. פלאשנברג, סגנו, המשיך עוד קצת את המכתבים לזילברשיין, אבל היה זה לצאת ידי חובת נימוס בלבד. ב-17 באפריל כותב פלאשנברג "אנו כאן באמריקה מטילים ספק בכל המפעל הזה". מתוך כך פעל האיגוד להחזרת הכספים שגייס מצד הקרובים. מדובר בין השאר בקרובים של עצירים שכבר יצאו את גרמניה באמצעות "רליקו".
פלאשנברג כותב ב-17 במאי כי "התפשטות המלחמה בימים האחרונים אינה מאפשרת לנו לקחת על עצמנו את האחריות בעד משלוח לארצות מעורבות במלחמה כספים שהופקדו בידינו מתוך כוונות טובות ביותר. אנו חייבים לשמור את הכסף בשביל אלה שנתנו לנו אותו..."
בכך נסתם הגולל על שיתוף פעולה שהיה עשוי להיות פורה ופעיל למען יהודי פולין ואירופה בכלל. הייתה זו דוגמא מאלפת לחבלה של עסקן "ציוני" ממקורביו הבכירים של ויצמן. שאלת ה"למה?" המבצבצת בין השורות, לא תיענה כל כך מהר. בינתיים אני רק מציג עובדות. לשלב המסקנות עוד נגיע...
אז... לא פדיון שבויים, לא הצלה, לא מגבית, לא משלוח חבילות... מה כן מותר לעשות למען היהודים הנמקים באירופה המנואצת? לפחות אליבא דויצמן ועושי דברו?
את זאת נדע בפרק הבא...
המצפה לישועה
גלעד
