פרס ישראל לחקר מדע המדינה ניתן השנה לפרופ' זאב שטרנהל. בג"צ דחה עתירה נגד מתן הפרס למועמד. העתירה הוגשה בעקבות מאמר שפרסם חתן הפרס בשנת 2001. העתירה נדחתה בנימוק של חופש הביטוי וכן בטענה שהמאמר היה בידיעת הוועדה שהמליצה על הפרס.
בשני הנימוקים אין ממש. בטרם נבחן את הנימוקים, נביא את הקטע הרלוונטי במאמר. וכך כתב שטרנהל - "לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד התנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז וכל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצדו המערבי של הקו הירוק."
במלים אחרות, שטרנהל תומך בפגיעה במתנחלים ובהנחת מטעני חבלה. אם חייל ייהרג ממטען חבלה שהונח בצד המזרחי של הקו הירוק, זה בסדר מבחינתו של שטרנהל.
עם כל הכבוד לחופש הביטוי, יש דעות שמי שמשמיע אותן לא יכול לקבל את הפרס הכי יוקרתי שהמדינה מעניקה לאזרחיה.
בג"צ נמנע מלהביא את הדברים כלשונם. הוא לא מצטט את המאמר ולא נותן לקוראים לשפוט בעצמם אם החלטתו צודקת.
גם בנימוק השני אין כל ממש. ועדת הפרס לא הצהירה בבג"צ באופן ברור שהמאמר היה בידיעתה אלא הסתפקה באמירה כללית "שהמאמרים" היו בידיעתה. זה לא מספיק. יתר על כן, מנימוקי הוועדה עולה חשש חמור שהיא לא ידעה על המאמר. היא מציינת שמאמריו של שטרנהל נכתבים מתוך מחוייבות עמוקה למדינה ולחברה בישראל.
האמנם זאת המסקנה המתבקשת מהמאמר?
המינימום שבג"צ היה צריך לעשות הוא לשלוח את התיק בחזרה לוועדה כדי שתשקול את המועמדות שנית לאור המאמר. זה נעשה בעבר בפרשת העיתונאי שמואל שניצר, שתקף בחריפות את בני העדה האתיופית. הפעם זה לא נעשה כשבג"צ יוצא מהנחה מפוקפקת שהמאמר היה בידיעת הוועדה.
פסק הדין מעורר חשש חמור למשוא פנים. העובדה שבג"צ נמנע מלצטט את המאמר, מעוררת חשש שביהמ"ש סבור שהחלטתו לא תעמוד בביקורת ציבורית.
