אם יש משהו המאפיין את יום העצמאות ה-60 של ישראל, הריהו התנכרותה והתנכלותה של המדינה ללשון העברית - זו האמורה לייחד אותה מיתר הלשונות. אלא שגורלה לא שפר בידיה והיא הפכה לגרורה זנותית של שפות זרות.
כך נטשה ישראל, למרבה הצער, את ה"שלום" והמירה אותו ב"ביי" האמריקני, ועל פני ה"להתראות" היא העדיפה את ה"צ'או" האיטלקי. הברכות לשעבר בעברית נותרו, לכל היותר, נחלתם של הירחמיאלים הזקנים, שמבחינת הדור הצעיר שלנו חיים בכלל בפלנטה אחרת. לא שלהם בכל אופן.
הארץ מלאה חנויות, מסעדות, בתי-קפה, עיתונים ושפע של מושגים, שהשפה העברית לא תכירם, כמים לים מכסים. תייר כי ייתקל בהם עלול לחשוב, בתמימותו, שהוא נמצא בעצם באחת ממדינות אירופה או אמריקה. רק לא בישראל.
חנויות ובתי-עסק לבגדים הפכו באחת ל"בוטיקים". הן נקראות "אייץ' אנד או", "אלגנס", "אמריקן לוק", "אניגמה" ו"אקזוטיק". ויש גם "סאקאל", "פוקט-מן", "מולטילוק", "פלירט", "פרינסס" ו"קרייזי ליין"; ואילו המסעדות הבלתי-כשרות לשפה העברית הן "ג'ויה", "למון גראס", "קם סון", "אושן", "בלק סטיר" ו"אמורה מיו". כל שפה כשרה כאן, רק לא שפת עבר. ומחרים-מחזיקים אחריהם בתי הקפה: יש "קופי בין" ו"אר קפה", יש "ארומה" וגם "נובלה", אבל השפה העברית הפכה לנבלה.
שפה אבודה מי שמקדש אשה, חוגג בר-מצווה או עושה "ברית" בשעה טובה, נזקק לאולמי "רסיטל", "גרנד הול" או "סאן רויאל"; ואם אין בהם מקום הוא ינסה, לחלופין, את "פנורמה", "בלו ביי", "אוקטגון קייטרינג" , או "דל וינו".
גם שמות הילדים אינם מפגרים אחר האופנה: מי לא שמע על "מאיה", על "יולי", על "נופר" ו"נטלי"? ומי שהוא חובב כדורגל, או כדורסל, מדבר על "גול", על "פנדל", על "אאוט", על "אופסייד" ועל "פאול". ואילו בעלי הרכב לוחצים תמיד על "הברקס", נותנים "קלאץ'", בודקים את ה"שאסי" ובקלות ראש ולשון מזייפים את ה"ספידומטר" של ריכבם, והכל רק כדי למכור את המכונית בקלות-יתר. ואם לא די בכך, הם עוברים עבירה נוספת וחונים ב"דאבל-פארקינג".
בטלוויזיה לוחצים על ה"סקאלה" ומחפשים את הטלנובלה החדשה. במחשב שולחים "אי מייל", בנייד "אס.אם.אס"., והרופא בודק את כולם ב"סטטוסקופ" שלו. ושומו שמיים: בעיתונות העברית (!) אנו קוראים את "גלובס", "דה-מארקר","בלייזר", "טיים אאוט" ו"אפוק טיימס". אכן, עברית קשה שפה, ואליעזר בן-יהודה יכול רק להתהפך בקברו לנוכח המצב העגום של שפת עבר...
