חברות כרטיסי האשראי מכריזות כי כל לקוח זכאי אצלן ל"הטבה" בצורת ביטוח נסיעות חינם לחו"ל. אולם ההטבה אינה ניתנת באמת בחינם. חברת כרטיסי האשראי, מבלי שהלקוח ירגיש בכך, מגדילה את עמלותיה תוך שהיא לוקחת בחשבון כי מתוך עמלותיה, עליה להעביר פרמיות לחברת הביטוח. לא זו אף זו: בפועל, חברות הביטוח זוכות בפרמיות עבור כל לקוח, בין אם הוא נוסע לחו"ל בין אם לאו.
החוכמה היא לא רק לקבל פרמיות עבור מי שאינו יוצא כלל לחו"ל, ישבו וחישבו בחברות הביטוח. החוכמה היא גם לא לתת כיסוי ביטוחי למי שיוצא לחו"ל.
ישבו חכמי הביטוח והעלו בחכתם רעיון מבריק. כל מחזיק בכרטיס יידרש מעתה, לפני כל נסיעה לחו"ל, להתקשר למוקד טלפוני ולבקש להפעיל את הביטוח. הכיסוי הביטוחי ייכנס לתוקפו רק לאחר קבלת קוד אישור ממוקד הביטוח.
חברות הביטוח אינן זקוקות באמת לכך שהלקוח יתקשר אליהן לפני היציאה לחו"ל. שנים על גבי שנים הן הסתדרו מבלי שהלקוח יודיע להן כי הוא יוצא לחו"ל.
לשם מה אם כן הדרישה "להפעיל" את הביטוח לפני היציאה מהארץ? בדרישה תמימה זו נלכדות שתי ציפורים במכה אחת. חלקים ניכרים מעם ישראל סבורים שהביטוח תקף אוטומטית. הם לא יתקשרו. כאן נהנות חברות הביטוח מרווח נקי מבלי לתת כל תמורה. הן גובות פרמיות ולא נותנות דבר.
אותם אלה שיתקשרו, ייתקלו בנציגים של חברות הביטוח שיסבירו להם כי "ההטבה" הבסיסית אינה שווה דבר ויפתו אותם לרכוש ביטוחי נסיעות משלימים נוספים.
יש כאן ניצול ציני של תמימותנו כצרכנים. חלקנו משלם בעד ביטוח נסיעות לחו"ל מבלי לנסוע לחו"ל. חלקנו האחר שנוסע, לא מקבל את הביטוח, אלא לאחר שאנו משתתפים בניסיונותיה של חברת הביטוח לעשות עלינו סיבוב נוסף של ביטוחים. ואם אנו מועדים ולא מתקשרים, אין לנו ביטוח.
כך קרה למרילין בן עדי שיצאה עם בעלה לחופשה בדרום אפריקה. במהלך החופשה, נזקקה בן עדי לשני טיפולים רפואיים דחופים. צר לנו, הודיעו נציגי חברת הביטוח הראל לבן עדי. הטיפולים הרפואיים אומנם מכוסים בביטוח שנעשה עבורך אצלנו. אנחנו גם לא מכחישים שקיבלנו פרמיות עבור ביטוח זה. אבל, לא התקשרת אלינו כדי להפעיל את הביטוח. לא ידעתי שעלי להודיע לכם על יציאתי לחו"ל, השיבה בן עדי. אכן בעבר, הודו נציגי הראל, לא היה צריך להודיע על היציאה. אבל בשנת 2004 שינינו את התנאים. מאותה שנה ואילך, מחזיק כרטיס אשראי חייב להודיע על נסיעתו לחו"ל כדי שתחול עליו הפוליסה.
המחלוקת בין הצדדים התגלגלה לא פחות ולא יותר עד לבית המשפט העליון.
תחום הביטוח נתפש על-ידי בתי המשפט, וכך ראוי לו, כתחום צרכני מובהק, כך פותח השופט רובינשטיין את פסק דינו. הוא נמנה עם התחומים שבהם מדינת סעד מודרנית באה לעזרת "האיש הקטן". המגמה היא לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. וממשיך השופט בלשונו הציורית: "אדם רוכש כרטיס אשראי - מעשה שבכל יום; הוא יודע שהכרטיס מקנה ביטוח רפואי ברמה מסוימת; הוא נוסע לחו"ל - חזון נפרץ - וסומך על כרטיס האשראי".
עד כאן מילים כדרבנות. אולם במקום לקבוע בפשטות ובבהירות כי על-פי חוק הביטוח, הן על-פי לשונו, בוודאי על-פי רוחו, מי שרכש, במישרין או בעקיפין פוליסת ביטוח, זכאי לכך שיחזיק בידו פוליסה בעלת ערך ולא מסמך מרוקן מתוכן שקיומו מותנה בהודעה טלפונית פורמאלית, יוצא השופט רובינשטיין מהנחה, מוטעית לדעתנו, כי חברת הביטוח רשאית להכניס לפוליסת הביטוח סייג מכשיל שכזה.
השופט רובינשטיין אפילו אינו מתעסק בשאלה, שהיא החשובה באמת, אם תנאי שכזה הוא תנאי מקפח, מכשיל ואנטי צרכני. לדידו, כל תפקידו של בית המשפט מתמקד בשאלה אם הודיעו לצרכנים כיאות על השינוי בתנאי הפוליסה.
השופט רובינשטיין דן, אם כן, ארוכות בשאלה אם חברת הראל קיימה אחר החובה ליידע את בן עדי כי תנאי הפוליסה שונו.
השופט קובע כי ההודעה בדפי החשבון שתוכנה "לקבלת ביטוח נסיעות לחו"ל חינם חייגו..." אינה ברורה די הצורך. לא ניתן להבין ממנה כי חל שינוי בתנאי הפוליסה. היא נחזית יותר כמעין פריט פרסומי. לעומת זאת, במכתב שנשלח מטעם חברת האשראי לצרכניה ובו הודעה כי עליהם להתקשר למוקד טלפוני כדי להפעיל את הביטוח, יש משום פירוט מספיק כדי לעמוד בחובת היידוע בדבר השינוי בפוליסה.
בסופו של יום, מחוסר נתונים, לא עלה בידי השופט לברר אם הראל יידעה את מבוטחיה כראוי. הוא שלח את מרילין בן עדי חזרה לבית המשפט לתביעות קטנות, על-מנת שזה יקבע אם היא קיבלה הודעה כראוי על השינוי בתנאי הפוליסה או לא.
ואנו בשולי הדברים נעיר, והדברים נאמרים בלא מעט כאב, כי חזון נפרץ הוא בבתי המשפט: פסקי דין עם מילים גבוהות אך עם תוצאה דלה. וחבל. בית המשפט נכשל באותו תפקיד שהוא הועיד לעצמו: ההגנה על "האיש הקטן", כלשונו.
