גורמים קיצוניים בקרב ערביי ישראל מתכוונים "לחגוג" את יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל על-ידי ציון הנכבה שהם גרמו לעצמם לפני 60 שנה, תוך האשמת היהודים בכך. בית משפט ישראלי נתן היתר למעשה ההזדהות עם אויבי ישראל, ותרם תרומה נוספת לערעור האמון של רבים וטובים בתפקודה של מערכת המשפט.
היהיר והמושחת בראשי הממשלות של ישראל, ניצל את טקס יום הזיכרון בהר הקרוי על שמו של חוזה מדינת היהודים כדי להכפיש את זכר הנופלים ולשים בפיהם דברים שאין ביכולתם להכחיש: "נקיים במעשינו המדיניים ובנכונותנו לפשרות חיוניות, כי הוא גם צו הנופלים וצו הכאב והיגון שבלב משפחת השכול". זוהי פוליטיזציה של השכול. הנופלים הקריבו את חייהם כדי להגן על המדינה, ולא כדי שאולמרט יסיק מכך על נכונותם "לפשרות חיוניות", שאינן אלא מעשים אובדניים הדרושים לו לצורך התחמקות מהכלא.
מלחמת אוסלו הנמשכת זמן כה רב - למרות רוח אוסלופוליס הנושבת מלשכותיהם של פרס, אולמרט, לבני וברק - כשישראל הרשמית הולכת ומתקפלת ומחליפה את החזון הציוני ב"חזון 2 המדינות", ציון יום הנכבה, דברי ההסתה וההתלהמות של חברי כנסת ערביים - כל אלה הולכים ומחמירים ככל שנמשכים גילויי החולשה של ישראל הקרויים בשם הכולל והכוזב "תהליך השלום".
לערביי ישראל מגיעות מלוא הזכויות כאזרחים, בצד חובות ובכללן חובת הנאמנות למדינת ישראל, וקיפוחם צריך להיות מטופל בהקשר של חובות וזכויות ולא זכויות בלבד, אבל תוך הקפדה על כך שזכויות אלה הן זכויות פרט ולא זכויות לאום. ניתן להבין שמבחינה רגשית אין הם מסוגלים להזדהות עם טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, אולם אין להתייחס בסלחנות למושג נכבה שבו הם מכנים את יום העצמאות, על כל המשתמע מכך. על-רקע זה קשה להשלים עם ההבנה שמגלים גורמים בשמאל הקיצוני לתחושת הנכבה של הערבים, בשעה שכלפי תחושות רוב היהודים הם חושפים מיליטנטיות רבה. ביטוי מחריד לכך הם מאמרי ההסתה של פרופ' זאב שטרנהל. למרות זאת, ישראל הרשמית בחרה להעניק לו את המכובד שבפרסי המדינה. כשם שפרס נובל לשלום איבד מזוהרו כאשר הוענק לרב-המחבלים ערפאת, כך נשחק כבודו של פרס ישראל כאשר הוא ניתן לאדם כשטרנהל.
כאשר מדובר ברגשות, ראוי לנתח את תפיסת "שלום" אוסלו/אנאפוליס על-ידי חלקים שונים בציבור. הברית הבלתי קדושה של השמאל והתקשורת מסייעת לא מעט להצגה מעוותת: ימי התקווה הטובה שהתחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה המיוחסים לתקופת נתניהו. מסתבר שעם ישראל חצוי גם בנושא זה, ולמען הדיוק ההיסטורי יש לזכור כי לא הכל היו שותפים לאופוריה של "המזרח התיכון החדש": עולמם של ישראלים רבים חרב בספטמבר השחור 93' ומאז הם עוקבים בדאגה אחרי המאמצים להמשיך בתהליך המסוכן, או הניסיונות להשתחרר ממלכודת אוסלו/אנאפוליס.
מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל ואינו רוצה להבחין במצב רוחו של האחר:
- אותו טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 93' נתפס בעיני אחרים כאירוע סוריאליסטי שפתח את ההידרדרות לקראת הקשה במלחמות ישראל: מלחמת אוסלו;
- היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ועל כן בעיניהם חללי הטרור אינם אלא "קורבנות השלום", נראה בעיני האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה עקובה מדם וכל פיגוע מאשש תפיסה זו;
- ההסכם שטיפח ציפיות מוגזמות בקרב הצד הערבי קיפח תקוות של רבים בצד היהודי להיות עם חופשי בארצנו;
- היום שבו פיזזו וכירכרו הוזי השלום בכל מחיר סביב עגל הזהב של "שלומעכשיו" היה יום ההתעוררות של האחרים לבלום את סכנתה של מלחמת אוסלו;
- ההתגייסות של "מחנה השלום" לקדם את רעיון המדינה הפלשתינית בארץ ישראל המערבית גרמה להיווצרות "המחנה הלאומי" שקם כדי להתגונן מפניה;
- ההזדהות של השמאל הקיצוני עם כל גילוי של לאומנות ערבית והבוז כלפי כל סמל יהודי, נתפסים כאיום שעוצמתו אינה מסוכנת פחות מאיומיו של ערפאת ויורשו "המתון" והמגולח, מכחיש השואה אבו-מאזן.
הרפתקת אוסלו/אנאפוליס, המוצגת בשם השקרי "תהליך שלום", מסוכנת בין השאר בגלל שהיא נתפסת בצורות שונות וסותרות על-ידי צדדים שונים:
- הצד הערבי, אשר מובטח לו שוב ושוב שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה פלשתינית ריבונית שירושלים בירתה, ועל כן אינו מוכן להסתפק בפחות מכך; הנשק הרב המצוי ברשות "המפורזת" כביכול, על שני חלקיה, מגביל מאד את כושר הפעולה וההרתעה של צה"ל.
- הצד הישראלי התמים, אשר התפתה למִקסם השווא ועד היום מסרב להבין את משמעויותיו (עיין ערך סכנה לחיי יהודים ולקניינם משני צדי "הקו הירוק", "המעבר הבטוח" שנועד להבטיח תנועת ערבים ושמשמעותו סכנה ליהודים וביתור ישראל, הסכנות האקולוגיות הנובעות מחלוקת הארץ ואשר אקולוגים התומכים בלאומנות הערבית מתעלמים מהן, ועוד); בצד זה מצויים גם כאלה המתחילים להבין את משמעות האסון, אבל כמו מהמר כפייתי הם ממשיכים לקוות לנס.
- הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלום אותה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה; צד זה היה משוכנע בעבר שככל שתוקדם ההתפכחות כן יפחתו סכנת המלחמה ומספר קורבנותיה, וברור לו שכל יום נוסף שבו נוכחים אש"ף/חמאס בארץ ישראל רק מחמיר את המצב.
חמש עשרה שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו, שאמור היה להביא לעם ישראל שלום וביטחון והשתלבות במזרח התיכון החדש, ושנים רבות אחרי שמגדל הקלפים של אוסלו התמוטט וכל הנחות היסוד שלו קרסו, לרבות ההנחה שרשות הטרור הפלשתינית (המחבלים הטובים, במדים) יילחמו למעננו בטרור (המחבלים הרעים), ראוי לבחון האם היה ממש בצפייה שההסכם יביא את עם ישראל לחיים נורמליים, ככל העמים. החיים הנורמליים הוצגו כמצב שבו אין חשש לביטחון הלאומי והאישי, ועל כן יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית המנוהלת על-פי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומאונו, מדמיו ומדמו. מצב זה קיים אולי באוסלו, עם שכנים כפי שנורווגיה התברכה בהם, אולם הוא רחוק מלהיות מציאותי במזרח התיכון החדש-ישן.
מדינה נורמלית אינה מתכננת למסור את חצי בירתה ואת לב ארצה לאויב; אינה זוממת לגרש את אזרחיה הנאמנים מבתיהם בארצם; אינה מפקידה ומפקירה את ביטחון אזרחיה בידי ארגון טרור אחד, ומצפה שייגן עליה מפני ארגוני טרור אחרים; אינה מעמידה את אמצעי השידור שלה לרשותם של נציגי ארגוני הטרור כדי שיוכלו להתראיין שוב ושוב ולפנות אל אזרחיה; אינה עוברת לסדר היום כאשר אזרחים שלה מייעצים לאויביה ומתרועעים אתם, ומסיתים מעל במת בית המחוקקים שלה; אינה מאפשרת למחבלים בכירים ("אח"מים") להסתובב בשטחה עם מחבלים זוטרים ומזוינים המאבטחים אותם. במדינה נורמלית יש מקום לחגיגות, כמו שהיו למשל במלאת מאתיים שנה לעצמאות ארצות הברית, או למהפכה הצרפתית. במדינה "נורמלית" ומפולגת כשלנו אפילו חגיגות העצמאות נראות עצובות.
בשנתה ה-61 של מדינת ישראל יהיה עליה להכריע בברירה האמיתית והגורלית: או מדינה פלשתינית, או שלום. מדינה פלשתינית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה חלק מן השלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה כזו, תוך התעלמות מהשכל הישר ומרגשותיו של רוב הציבור היהודי בישראל, קורעת את העם וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום.
אולמרט הבטיח שישראל תהפוך למדינה שכיף לחיות בה. צעד ראשון לכך יהיה אם בשנתה ה-61 יפסיקו פרס, אולמרט, לבני וברק לשהות בלשכותיהם הנוכחיות ולסכן את קיום המדינה. במקום כזבים ואשליות, ישראל זקוקה לתקווה.
