כל אדם בריא בנפשו רוצה לחיות בשלום. שלום עם עצמו, שלום עם משפחתו, שלום עם הבוס, שלום עם שכניו, שלום עם חבריו, שלום עם מדינתו ושלום עם מדינות שכנות. המלחמה היא האנרגיה הכי רעה והכי שלילית בתולדות האנושות. השלום הוא הביטחון, השלום הוא החופש, השלום הוא היצירה האלוהית האולטימטיבית. אז למה יש מלחמות?
אינטרסים! טירוף או אגו של מנהיגים, זה אינטרסים. הבדלי תרבויות או מנטאליות, זה אינטרסים. דת, זה אינטרסים. טריטוריה, זה אינטרסים. מצוקה כלכלית או רדיפת ממון, זה אינטרסים. כבוד לאומי, זה אינטרסים.
כדי שתפרוץ מלחמה, די שצד אחד יקום על הצד השני. כדי להפסיק מלחמה, צריך שהצדדים הניצים יחפשו את נקודת הפשרה בין האינטרסים. ההיסטוריה מוכיחה שזה קורה, מפני שהשלום בעצמו כולו אינטרסים.
יש עוד דרך נפוצה לסיים מלחמה: הכרעת האויב! גם כאן, ההיסטוריה מלמדת שבתוך הכניעה, יש רחם ממנו בוקע השלום לאוויר העולם. הכניעה (האימא) והניצחון (האבא) הם ההורים. במקרה שלנו עם הפלשתינים, הכרעת האויב בלתי אפשרית, מפני שמול הטנקים, הצוללות, מסוקי הקרב, ספינות הטילים, מטוסים, תותחים ודימונה שלנו, יש להם "שמסאמים", שזה אליבא דנשיאנו פרס: צינורות עם רעשני פורים בפנים.
הקלישאה אומרת ש"לטנגו צריך שניים". איך לעזאזל מביאים לאזור רקדן שלום נוסף? מזל שיש לנו שמאל: את השותף לטנגו, הביאו מטוניס. אלא שמאז נחתם הסכם אוסלו עם הרוצח ערפאת, "עגלת השלום" תקועה בבוץ. וכדי לחלץ את העגלה מהבוץ, אומרים לנו סוכני השלום, צריך לחשוב באופן "יצירתי". רוצה לומר: העגלונים של העגלה אסור שיתחלפו, אבל הם נדרשים להנפיק רעיונות מפתיעים.
"לצאת מהקופסה" הם קוראים לזה. הריטואל קבוע: יוצאים מהקופסה, ונכנסים לקופסה אחרת שפירושה: (עוד) וויתורים! כשמדובר בוויתורים, השמאל מאוד יצירתי. על כל וויתור, ילבישו אדרת חדשה שאמורה להפוך אותו לאטרקטיבי, ואז משווקים. הטריק פשוט: מצרפים אזהרה שאם לא נתמוך בוויתור המוצע, נשלם ביוקר. כל השתהות, תעלה את המחיר, יען כי "שעון החול אוזל", ו"חלון ההזדמנויות עומד להיסגר".
ומה אם הוויתורים לא יספיקו? בפרפראזה לקלישאה שמבחילה אותם לפיה, "מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח", יגידו וותרני השמאל, "מה שלא הולך בוויתור אחד, ילך בעוד ועוד וויתורים". וכדי שלא לקומם עליהם את אותם אזרחים שסולדים מוויתורים חד-צדדיים, דוברי השמאל יכנו את ה-עוד וויתורים, כ-"צעדים בוני אמון". מי שעיניו בראשו יודע: הוויתורים לא קרבו אלינו את השלום, אפילו לא במילימטר. האומנם?
קבלו ציטוט: "יישוב הסכסוך בהישג יד" (ראש הממשלה בטקס האזכרה לפעולות האיבה בהר הרצל / 7.5.08). הייתם מאמינים? איזה צירוף מקרים אירוני: דווקא עכשיו כשהשלום דופק בדלתנו, אנחנו רוקדים את מחול החרבות סביב מנהיג חשוד בפלילים.
חיזוק לפעמי משיח קיבלנו מ"מקור סורי" שדיווח כי דמשק העבירה לישראל באמצעות מתווך טורקי, מסר שלום (nrg / 8.5.08). יום קודם, קראנו באותו אתר ציטוט מפי סאיב עריקאת לאמור: "כל הסכם שלום עם ישראל יידחה, אם חקירת המשטרה נגד אהוד אולמרט, תחייב את התפטרותו וקיום בחירות".
מסתבר שהערבים עוקבים מקרוב אחרי משה לדור. אלא שיש אשליה, ויש אמת. והאמת היא שהשלום שאולמרט, אסד ואבו-מאזן מרמזים על בואו הוא אשליה, והפצתה יש לה תכלית: אסד ואבו-מאזן לא רוצים לשבת עם נתניהו, בימים שאולמרט ישחק ב"מעשיהו" שש-בש עם הירשזון, ואולמרט מאמין, שהיא תפתח בפניו את קופסת האתרוגים הפנויה. ורק מזוז מבין שחלף זמן האתרוג, והגיע זמן הערבה...
