ביום העצמאות התבשרנו כי בעוד המוני עם ישראל חוגגים את תקומתה של המדינה היהודית, הרי בציפורי שבגליל התחתון, קראו כאלפיים מפגינים ערבים בעצרת פוליטית שארגנו: "פלשתין ערבית מהים עד הנהר", "ציונים החוצה ו"זכות השיבה היא קדושה, לא תהיה עליה כל פשרה". בתוך פרק זמן קצר מאז החלה, הפכה העצרת להפגנה אלימה שבמהלכה הפרו המפגינים את הוראות המשטרה, חסמו את הכביש הראשי שפרעם-נצרת, הניפו דגלים פלשתינים ויידו אבנים. בסיומה של העצרת נמנו פצועים משני הצדדים ובהם ח"כ וואסל טאהא מבל"ד ושני קציני משטרה בכירים מהמחוז הצפוני.
מה יש בציפורי שדווקא בה בחרו המפגינים, ומיהם אותם מפגינים?
ציפורי, מקום מושבו של ר' יהודה הנשיא ובירת הארץ היהודית בתקופת המשנה, הפכה ברבות השנים לכפר ערבי בשם צפוריה, ששימר את השם היהודי. במלחמת העצמאות הייתה צפוריה כפר עויין להתיישבות היהודית ותושביו השתתפו בצורה פעילה בקרבות. עם שחרור הגליל, הוגלו תושבי הכפר וחלקם מצאו עצמם, כמו עשרים אלף ערבים נוספים, במצב של עקורים, כשהם חיים בתחומו של יישוב ערבי אחר בתחומי ישראל. העקורים האלה שמרו כל השנים על זהותם הקודמת וראו את עצמם גֵרים במקומם החדש. עד היום, יוצאי צפוריה המתגוררים בנצרת מגדירים עצמם כצפאפרים - יוצאי צפוריה.
מאז 1948 ועד עתה, מבקשים העקורים, כי יוּתר להם לחזור ליישובם ואף הקימו ועד ארצי - של כל העקורים - שקיים עצרות זיכרון ביום ה'נכבה', ביום העצמאות ובימי האדמה. בעצרות אלה נישאו שלטים עם שמותיהם של 400 הכפרים הערבים שנחרבו במלחמת העצמאות. גולת הכותרת בפעילות למען שיבת העקורים לכפריהם הייתה ניקיון בתי-הקברות ושימור מקומות התפילה בכפרים הנטושים. זאת מאחר ובניגוד למבני היישובים שנחרבו - המסגד, הכנסייה ובתי הקברות, נותרו על תלם, ברוב היישובים.
הרוב המוחלט של הציבור היהודי בישראל וגם מעצבי המדיניות שוללים את זכות השיבה הפלשתינית ובתוך כך, גם את שיבת העקורים, שמספרם בתחומי ישראל מגיע כיום לרבע מיליון. בשל כך, פועלות עמותות שונות מטעם העקורים כדי להכשיר את דעת הקהל בישראל לתמוך בשיבתם. העקורים מנסים להבהיר שמדובר בסך-הכול באוכלוסיה מצומצמת של אזרחי ישראל, שלא תיצור שינוי ביחס הדמוגראפי שבין יהודים לערבים במדינה. הם ממקדים את תעמולתם בפעולות כגון הקמת ועדים מקומיים הפועלים לקידום מאבקם בפנייה לרשות המקומית, בבקשה לאשר להם לשפץ את האתרים הדתיים הנטושים ולתחזקם. לדידם, פעולה זו תקל על קבלת או השלמה עם התופעה העתידית של שיבה ליישובים הנטושים. הם מקיימים פעילות משותפת עם גופים ערביים-יהודיים כגון "זוכרות", "גוש שלום" ו"צדאקה" (רעות) לצורך קידום מאבקם. כמו כן, הם מטפחים קשרים עם הארגונים הערביים הפועלים למימוש זכות השיבה כמו "בדיל" (אלטרנטיבה) הפלשתיני ו"עאידון" (שבים) הסורי-לבנוני. במסגרת זאת הם משתתפים בקונגרסים בנושא הפליטים הנערכים בחו"ל בעידוד האו"ם ויוצרים קשרים עם ארגוני זכויות אדם ברחבי אירופה לצורך הפעלת שדולות לחץ על ממשלותיהן, ובאמצעות ממשלותיהן, להפעיל לחץ על מדינת ישראל. יתר על כן, הם מקדמים את הנושא גם על-ידי שימוש במערכת המשפט הישראלית והסתייעות בעמותת "עדאלה" (צדק).
בשנים האחרונות, מקיימים העקורים מחקר מקיף בנושא, תוך שהם מסתמכים על תקדימים בנושא החזרת פליטים לבתיהם, קבלת פיצוי ברכוש ופיצוי כספי על התלאות והרכוש האבוד. פעילות זו משותפת לכל הפלגים בחברה הערבית, חילונים כדתיים. ועדי העקורים המקומיים, כמו גם ועד העקורים הארצי, משתפים פעולה עם אגודת אל-אקצה ומוסד אל-אקצה, של התנועות האיסלאמיות, הפועלות במטרה להגן על הרכוש הערבי הנטוש בישראל ולשיקום המקומות הקדושים הנטושים.
צעד חשוב בפעילות זו הוא חיזוק תודעת "זהות הפליט" בקרב העקורים במחקרים ובפעולות להכרת ההיסטוריה של אבותיהם ושל יישוביהם. בדרך זו הוקמה בשנת 1978 "אגודת מורשת צפוריה", כדי לאפשר לעקורי הכפר, המתגוררים בנצרת השכנה, לעבד את קרקעותיהם ולשוב לבתיהם הנטושים. מטרתה הרשמית של האגודה היא שמירה על בתי הקברות והמקומות הקדושים, אולם לדברי יושב-ראש העמותה, אמין טאהא: "המטרה האמיתית שלנו היא להשיב אלינו את האדמות שלנו... עכשיו אנחנו מחכים לדבר אחד: שיהיה שלום ואז נחזור לאדמות שלנו... להערכתנו, זה רק עניין של זמן עד שהפליטים הפנימיים יקבלו בחזרה את אדמותיהם או חלק מהן...". אחת מחברות הועד המקומי סיפרה כי העיקרית והחשובה שבמטרות האגודה היא 'לדרוש את זכות השיבה לכפרנו ממנו הוגלינו בשנת 1948, וזאת בהסתמך על החלטה מספר 194 של העצרת הכללית של האו"ם". היא ציינה כי האגודה פועלת גם לשימור האתרים המקודשים ובהם, בתי-הקברות הנטושים. היא מחתה על כך שמונעים מבעליו החוקיים של הכפר לקבור את מתיהם באדמתם. משמעות הדברים אלה היא שהאגודה מנסה להשיב את התושבים לאדמותיהם בהצהירה כי מטרתה היא שימור התרבות ובייחוד שמירה על המקומות הקדושים הנטושים.
המפגינים בעצרת בציפורי מייצגים את כל הפלגים באוכלוסיה הערבית בישראל, מכיוון שהכמיהה לשיבה, מאפיינת את כולם. מדינת ישראל צריכה להפנים כי יישובים רבים בישראל ובהם קיבוצים, מושבים, ערים ועיירות, הנם משאת נפשם של ערבים רבים, בין מישראל ובין מחוצה לה. אם הישגי העשייה הציונית חשובים לה, חייבת המדינה לעמוד כחומה בצורה נגד דרישה בלתי לגיטימית זו, ולהציג את הפתרון בדרך שונה. בדרך של עשייה והשקעה כלכלית, על-ידי פיתוח שכונות העקורים ויישוביהם החדשים-ישנים, וחיזוק גאוותם בזהות החדשה-ישנה. קבלת דרישתם עלולה לשנות ללא הכר ובצורה מוחלטת את מפת ההתיישבות בישראל.
