שש תערוכות המוצגות עתה במוזיאונים בעין-חרוד, אשדוד, תל אביב, חיפה, הרצליה וירושלים, נושאות את כותרת המשנה '60 שנות אמנות בישראל' ומנסות להציג כל אחת עשור של אמנות חזותית בחיי המדינה; כמובן, מנקודת מבטם והתעניינותם של אוצרים ומנהלי המוסדות - אליטה שמעולם לא נבחרה על-ידי אלה שהיא כביכול משרתת - הציבור הרחב. התיאום ההדוק מדי בתוכן ובפרטים בין שש התערוכות, מדגים יפה את המודל שהשתרש במקומותינו גם בתחומים נוספים וקיומיים: ביטחון, כלכלה, בריאות. שליטתה של אליטת ממוסדת קטנה, אשר ממומנת בחלקה על-ידי המדינה ומאחוריה (שמא מלפניה) בעלי הון, אספנים ורוכשים פוטנציאליים של אמנות ישראלית עכשווית. לא ברור גם כיצד ועל-ידי מי התקבלה ההחלטה להציג את 'שנות המדינה', דהיינו, קיומה של חברה יהודית ריבונית בארץ-ישראל, דווקא משנת 1950, כאשר יסודותיה והתחלותיה של החברה היהודית-הישראלית עשרות שנים קודם. מאידך-גיסא, מומלץ לכל מי שאמנות ישראלית היא מושא לאהבה והתעניינות אצלו, להגיע אל התערוכות וליהנות מאד מן השפע הנפרש בהן לכאורה לאורך ציר הזמן. הבחירה בפרקי זמן כנושאי התערוכות, עשויה להעניק תובנה על שנות המדינה דרך העדשה של האמנות והאמנים.
נראה כי ברוב התערוכות, ממלאת החלוקה הכרונולוגית תפקיד של מחיצה בלבד; דפנות בין סיבוב גלובוס אחד למשנהו, ללא הצעת הקשר מעמיק או משמעות מחייבת, בין האמנות החזותית לבין מאורעות הזמן. אמנם, הבנייתה של הצעה שכזו לעיתים איננה אפשרית - אמנים רבים יוצרים במודע ושלא במודע תוך הפנית עורף לאירועים והתרחשויות, ולו גם בתקופה תזזיתית, תקשורתית, גלובלית ועמוסה במיוחד כשלנו. אבל רבים אחרים יוצרים מתוך ואל 'מה שקורה' במכוון ושלא במכוון, והיסטוריונים ופסיכולוגים יאמרו שכולם כולם יוצרים מתוך תקופתם וזמנם. לטעמי, טובה הבחירה הנושאית לפי פרקי זמן, ולטעמי טוב שכך. דא עקא, שהתשובה על השאלה: מהי אמנות או מלל מייצגים לתקופתם, מחייבת המשגות, הפשטות או תפישות-על כלשהן של אירועים ותהליכים היסטוריים. לא קל לערוך המשגות שכאלה גם כאשר ישנו מרחק בזמן - הקרבה למאורעות מקשה. עוד יותר קשה לערוך המשגות, כאשר אין להן בכלל לגיטימציה באשר הן ודומה, שבמרחב האמנות הישראלית, שבו רבים אמונים על הפירוק וההזרה כהרגל, כ'מצווה' וכמוסכמה חברתית, גם תקשה הדרך להמשגה או לתפיסת-על.
במוזיאון ישראל בירושלים אצרו אמיתי מנדלסון ואפרת נתן תערוכה שאמורה לייצג את העשור העכשווי, כשמה 'זמן אמת - אמנות בישראל 1998- 2008'. בדף ההודעה לעיתונות של המוזיאון נכתב: "התערוכה סוקרת את העשור האחרון (2008-1998) ומוצגות בה עבודות של 40 אמנים בציור, בפיסול, בצילום, בוידאו ובמיצב, ובהן כאלה שנעשו במיוחד לתערוכה. כולן נוצרו בידי אמנים שפרצו בעשור זה למוקד זירת האמנות וביטאו הלך רוח חדש ושונה מששרר בעשורים הקודמים". מנדלסון ונתן בחרו עבודות מעניינות של אמנים צעירים בדרך כלל, מתוך מבחר היצירה האמנותי הגדול של העשור האחרון במדינת ישראל. בשל כך, רק לחלק קטן מן היוצרים או המגמות של האמנות בישראל ניתן ביטוי כלשהו בתערוכה. במילים אחרות, לא מורגשת בתערוכה זו הכלה משמעותית של היצירה הישראלית בעשור האחרון, וגם לא התמודדות של ממש עם תקופה או עידן. חסרים בה איכפתיות של 'אנחנו' שלובה במבט המתבונן פנימה, או אף האמונה בהיתכנותם. וכך, לא מוצגות על כתלי הביתן שמארח את התערוכה 'אמנות שוליים' או 'אמנות מחאה'; מדוכאים ורעבים לא נרשמו על לוחותיה; לא נגאל בה מאלמוניותו חסרת המרפקים אמן 'אחר' שוכן עליית גג עבשה אל מול הים, או אמנית חרדית זנוחה במרתף דלוח באחת משכונות ירושלים. בגלוי ובמוצהר, תלאותיהם של אנשי שדרות או זיקים לא מתהלכות ולא מהבהבות בה; כרמיאל רשופת הטילים או כפר גלעדי המטווח והמדמם נעדרים מנופיה.
אפשר לומר, שיש בתערוכת 'זמן אמת' במוזיאון ישראל "אוירה של בית-מרקחת". המבקרים בתערוכה ייהנו מן הכשרוניות, המיומנות והדייקנות האמנותית שמתגלה בה, וברור לעין כי מאמץ ועמל רב הושקע ברקיחתה. נראה, כי משלו בהם באוצרים הימנעות עד הימלטות מהצגתם בדרך כלל של נושאים מקומיים, אתניים או פרטיקולריים באשר הם. תחת זאת, ביקשו מאוד ומצאו (האמנם בעקבותיהם של האמנים והאמנות?) הקשריות ו'התכתבות' רבה עם מה שכבר ידוע ונחשב לאוניברסאלי: דימויים מפורסמים מאמנות עתיקה או מודרנית, איקונוגרפיה נוצרית או סרטיו של צ'ארלי צ'פלין, כאילו מדובר פה בחיבור אקדמי מתחנן להכרה ולא ביצירה ואמנות, שתפקידה לומר את העצמי הפרטי והקהלי, במלוא עצמאותו, עוצמתו ושפעתו. אחת העבודות היוצאות מן הכלל הזה, היא ציורו המדהים בתכניו, דימויו וצבעוניותו של אליעזר זוננשיין. אך ככלל, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, וקצרה היריעה מלהתעכב על כולנה, הרבה מן העצמי הישראלי היחודי והאופיני לא נמצא בתערוכה זו!
הצבעים השולטים בחלק ניכר מן העבודות הם השחור והאדום; כך למשל, בעבודותיהם של קרן רוסו, אדם רבינוביץ, גיל מרקו שני, יאן טיכי, זויה צ'רקסקי, יעל ברתנא וטל שוחט. הם הגמוניים ברקע, בצורות ובדמויות, או אף לבדם ומדגישים מועקה, יאוש, אובדן ופורענות. הם מתחברים בהתאמה אל הנוכחות הצורנית של "המיתולוגי", היווני "הקלאסי" ואל ה"ההומור השחור" בעבודות נוספות. גודלן והיקפן העצום, המונומנטלי של כמה מן העבודות - למשל של אוהד מרומי ושחר מרקוס - מוסרות לצופה בהן פעולה נחושה, ללא מורא מן החלל היקומי שהן פורצות לתוכו או להבדיל, ללא חשש ממגבלות תקציביות של הפקה ותצוגה. העבודות גדולות המימדים הן בבחינת חידוש יחסי לעשורי האמנות הראשונים במדינת ישראל, אך תואמות היטב את הנעשה והמקובל בחוץ לארץ. מרתק העיסוק בגוף האדם, שניתן לפרשו כדיון בדילמות אנושיות-חברתית בוערות בהווה ובעתיד, בעבודותיהם המרשימות של אליעזר זוננשיין, סיגלית לנדאו, איה בן רון, עפרי כנעני ועדי נס. יש בהן תיאור ריאלי או מרומז של איברים פנימיים שבורים או קרועים מגוף האדם כמו ריאות, מעיים ועצמות ובצד איזכורים של תאים ומולקולות הנוגעות להיווצרות החיים והשמירה עליהם, כמו מולקולת הדי-אן-איי, מתנוססת הכרזה ברורה על פירוקו הצפוי של הגוף, על המוות. אין לדעת אם האוצרים או עוזריהם כיוונו לכך אם לאו, אך הצבתו בגרסאות יצירה שונות של הגוף המפורק במרחב המוזיאוני ובהקשר של יום העצמאות, מבקשת ומעבירה סוג של אמירה אסתטית ואתית גם יחד, על החברה הישראלית ועל מצבה בעת הזאת.
"זמן אמת, אמנות בישראל 1998-2008". מוזיאון ישראל בירושלים. אוצרים: אמיתי מנדלסון ואפרת נתן. שעות פתיחה: ימים ראשון, שני, שלישי ורביעי 10:00-17:00, יום שלישי 16:00-21:00, ימי שישי וערבי חג 10:00-14:00, שבת וחג 10:00-17:00. עד 30.8.
