במשך תקופה ארוכה טענתי ועודני מאמין שטענתי צודקת: בין הציונות הדתית לבין החברה הישראלית נפערה תהום עמוקה בעקבות ההינתקות, עד כדי דברי כפירה של מוסדות השלטון העליונים והנבחרים של ישראל. הסכנה טמונה קרוב לביתם של אזרחי ישראל, אך עיניהם טחו מראות זאת.
הציונות הדתית שהייתה שותפה מלאה לבנייתה של המדינה רואה במהלך ההינתקות סמן דרך ימני להיפרדות רעיונית ורוחנית משאר החברה. הביטויים להתכנסות זו פנימה יש לה היבטים רבים וממילא תוצאות הרות אסון.
צה"ל שהיה בקונצנזוס של מרבית פלגי החברה הישראלית, הפך מזמן לשק החבטות של אוכלוסיות שונות. החברה הדתית ציונית, הגם שאינה מונוליטית כלל ועיקר, בכל זאת נפגעה קשות מן העובדה שצה"ל ביצע את המוטל עליו על-ידי הגורמים המוסמכים והלגיטימיים של המדינה הדמוקרטית. בעיני רבים מבני הציונות הדתית היה הדבר לצנינים בעיניהם עד כדי קריאות לסירוב פקודה או-גיוס לצה"ל. היו שטענו שהמדובר בתופעה שולית, של תימהוניים, אך מסתבר שהתופעה היא רחבה ומדאיגה. בקרב רבנים מרכזיים של הציונות הדתית, ההתגייסות לצה"ל אינה יותר מובן מאליו כי הם רואים בצה"ל כמי שביצע פשעים חמורים נגד העם היהודי בעצם פינויים של המתיישבים.
אי - לכך, אין להתפלא שהרב אבינרי קורא לבנות המגזר הדתי-לאומי לא להתגייס לצה"ל. ההסברים הם הלכתיים, מוסריים, אך בפועל הם תוצאה של אותה תחושה שלצה"ל, המוקצה מחמת מיאוס, אין לסייע בעצם הגיוס. הסברים דתיים-הלכתיים לעולם אינם יכולים לחפות על הכוונות האמיתיות. מוטב להודות בכך ולאחר מכן לבחון את הדרכים להחזרת האמון בין הצדדים, אם בכלל ניתן.
חוק שירות הביטחון המאפשר לבנות דתיות או כאלה המצהירות שהן דתיות להתגייס - הוא החטא הקדמון. מדינת ישראל החליטה לגייס את כלל הבנות לצה"ל, דתיות וחילוניות כאחת, אלא שבקונסטלציה פוליטית נוחה, הצליחו הפוליטיקאים הדתיים לפתוח אשנב שדרכו תוכלנה בנות דתיות לא לשרת בצה"ל מטעמי דת ומצפון אמוני. ברגע שאפשרות זו עלתה, הופר ברגל גסה הכלל של שוויון. שירות לאומי לעולם אינו שירות צבאי. רק בור ועם הארץ מסוגל להשוות בין שני סוגי השירות, למרות ששניהם נחשבים לתורמים למדינה.
צודק הרב אבינרי שהשירות הצבאי תובעני מאוד ויש בו סכנות לא מעטות. השאלה היא מדוע לבנות דתיות ניתנת בכלל האפשרות לשקול שירות צבאי או לאומי ואילו לבנות שאינן דתיות אין כלל שיקול כזה? האם אינן קיימות אמונות אחרות זולת האמונה הדתית, או שמא בנות ישראל האחרות אינן מספיק חסודות? אין לחפש את הצדק במקום שבו הוא מזמן הפך לפארסה גלויה לעיני כל, והכוונה היא לזירה הפוליטית שבה מוכרעות ההחלטות החשובות ביותר.
לעצם העניין של גיוס בנות, טענתי שכיום שירות הבנות איננו נחוץ במתכונתו הנוכחית. יש לחשוב היטב על ביטולו כשירות חובה, ללא שום קשר לאמונות כאלה ואחרות, אלא מטעמים פרקטיים גרידא.
המערכת הצבאית מתמודדת עם בעיות קשות המצריכות משאבים רבים. מדינת ישראל אינה יכול, לאורך זמן, להתמודד עם הקצאת משאבים כלכלים עצומים לביטחון. לכן יש לחשוב בצורה הגיונית, לא רגשית ולא רגשנית, גם על תועלת השירות של הבנות וגם על חיסכון במשאבים.
אם שירות הבנות צה"ל יהפוך להתנדבותי, הבנות שיגיעו לצבא תהיינה חדורות מוטיבציה גבוהה לאין שיעור מזו של רבות מן הבנות המתגייסות כיום כחובה. יש להפנות את הבנות לתפקידים בכירים, מעניינים ובעלי אתגרים. הן תעשינה את העבודה טוב יותר מאשר מאסות בלתי נחוצות ליומיום לצה"ל. כך תיפטר גם בעיית אי-השוויון הקיימת כיום.
את המתנדבות יש לתגמל בצורה שתעורר כבוד כלפיהן ועבודתן.
מי שאינו מוכן להשלים עם המציאות וכל מעשיו דקלום ריק מתוכן של סיסמאות נבובות, לא יוכל לפתור את הבעיות הקשות הכרוכות בגיוס לצה"ל.
