דבריו של רש"י בתחילת פירושו לפרשת השבוע, פרשת "בהר", הם מן המפורסמים ביותר בכל פירושו לתורה ואף הפכו למטבע לשון. למעשה, רש"י מצטט את דברי "תורת כהנים", מדרש ההלכה לחומש ויקרא: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה [=כלליה] ופרטותיה [=פרטיה] ודקדוקיה מסיני, אף [כל המצוות] כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מהר סיני".
לפי חז"ל, ורש"י מסכים עימם, הזכרת העובדה שמצות שמיטה ניתנה מהר סיני, היא דוגמא בלבד הבאה ללמד שכל המצוות ניתנו מהר סיני. ולא רק המצוות כפי שהן כתובות בתורה, אלא גם כל פרטיהן הכלולים בתורה שבעל-פה, שבלעדיה כלל אי-אפשר להבין את האמור בתורה. וכאן נשאלת שאלה מתבקשת: מדוע דווקא שמיטה נבחרה לשמש כדוגמא זו? נכון, אפשר כמובן להשיב שאת אותה שאלה היינו שואלים על כל מצוה אחרת. אך זוהי תשובה לא רצינית, המתייחסת לתורה כאל משהו שנכתב כלאחר יד. חייבים לחפש מסר מעמיק וממשי.
ההסבר הוא, שלמצות שמיטה ניתן לתת טעמים המובנים לאדם ומתקבלים על דעתו. ואכן, לאורך הדורות נשמעו - בעיקר מצד מי שאינם מכירים בקדושתה של התורה - הסברים כאלו. יש הרואים בה מצוה מתחום הבוטניקה: מתן אפשרות לאדמה להתאושש לאחר שש שנות גידולים על-מנת שתוכל לחזור ולהוציא יבולים משובחים. יש הרואים בה מצוה מהתחום הסוציאלי: יישור קו חברתי בשחרור עבדים ובמתן אפשרות לכל דיכפין לאכול כאוות נפשו. אלא שטעמים אלו אינם עומדים במבחן המציאות. אם המטרה היא לתת לאדמה מנוחה - מדוע המצוה חלה רק בארץ ישראל? נניח שהתורה רוצה לדאוג רק לפרנסת היהודים ולא לפרנסת כולי עלמא; מדוע לא תחול המצוה על אדמות בבעלות יהודית גם בחו"ל? ואם המטרה היא צדק חברתי - האם אין די במערכת המסועפת של מצוות הצדקה ומתנות העניים, החלות בכל השנים? ומדוע נאסר על העניים לאגור יבול בשנת השמיטה ולהתפרנס ממנו אחריה?
"ושבתה הארץ שבת לה'" - אומרת התורה. הביטוי הזה זהה למה שנאמר על יום השבת: "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך". ואין זה מקרי. גם לשבת ניתן לתת טעמים שכליים, הדומים מאוד לאלו שהזכרנו לגבי השמיטה. אפשר לומר שהתורה היא המתקנת החברתית הראשונה, אשר הבינה את הצורך במנוחה שבועית על-מנת לשמור על כוחותיו של העובד ולאפשר לו לנהל חיי משפחה. אפשר לטעון שהתורה פועלת ממניעים כלכליים: מניעת שחיקת יתר של אמצעי הייצור (ולכן אסרה גם על עבודת עבד נוכרי ובהמות שבבעלות יהודית). אך גם לגבי השבת, הסברים אלו אינם יכולים לעמוד. מדוע דווקא ביום זה? ומדוע הציווי חל רק על יהודי ועל רכושו? והלא התורה קובעת שכל אדם נברא בצלם אלוקים, ומדוע שלא תחוס על כוחותיו וממונו של כל אדם? ומדוע מותר להמשיך בשבת, בצורה אוטומטית וללא מגע יד אדם, עבודות מסוימות שהחלו לפני כניסתה?
בשני המקרים חייבים לומר, שאת הציווי יש לשמור מפני שכך ציווה הקדוש ברוך הוא. מובן, שמותר לאדם כיציר תבוני לחפש הסברים, ומיד נראה כמה מהם. אך בסיס קיום המצוה חייב להיות: משום שכך הצטווינו.
כאשר האדם מתְנֶה את קיום המצוות בכך שימצא טעם שיתקבל על דעתו, הוא חוטא בכפליים. ראשית, הוא מעמיד את שכלו שלו על מישור אחד עם התבונה האלוקית האין-סופית. שנית, הוא עלול להגיע בקלות רבה למצב בו יימנע מקיום מצוה אם לא ימצא לה טעם שיתקבל על דעתו, או אם יחשוב שהטעם אינו חל עליו ו/או שוב אינו תקף.
ר' יצחק מביא בתלמוד (מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב') דוגמא ידועה לכישלון של מי שמסתמך על שכלו בעת קיום מצוות. הוא מזכיר את האיסור החל על מלך בישראל להרבות נשים ולהרבות סוסים. במקרה זה, התורה עצמה נימקה את האיסור: הראשון על-מנת שנשיו לא יטו את לבבו מעבודת ה', והשני - על-מנת שלא יחזור למצרים כדי לקנות סוסים. בא שלמה המלך והחליט שהוא יכול לעמוד בפיתוי: "אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אחזיר". ומה היה הסוף? "ויהי לעת זיקנת שלמה נשיו הִטו את לבבו", "ותצא מרכבה ממצרים". ואם זה קרה לשלמה, החכם מכל אדם שזכה פעמיים להתגלות אלוקית - קל וחומר לבני אדם אחרים.
כאשר מפנימים תפיסה זו, מותר לבוא ולשאול מהו הטעם של מצוה פלונית ומהו הנימוק לאיסור אלמוני. כך גם עשו חכמי ישראל לאורך דורות רבים בנוגע למצות השמיטה. את עיקרי הטעמים שנתנו מפרט הרב ד"ר מאיר גרוזמן בספרו "קרא שמיטה" וכאן נביא אותם על קצה המזלג.
- ספר החינוך אומר, שמצות השמיטה נועדה להזכיר לאדם שארץ ישראל אינה שייכת לו אלא לה'. מכיוון שכך, יכול ה' לצוות עליו להימנע במשך שנה שלמה מעיבוד הקרקע ולהפקיר את פירותיה.
- רש"י מוסיף עוד נדבך: עבודת האדמה ברצף, במיוחד אם היא מוצלחת, עלולה לגרום לתחושת גאווה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה". לכן, מחויב האדם לנטוש לשנה את קרקעותיו ויבוליו, וכך תימנע תחושת הגאווה הפסולה והמזיקה. ועל כך הוסיף ר' אפרים לונשיץ בפירושו "כלי יקר", שמכאן גם מגיעים להתחזקות ביראת ה'.
- הרמב"ן הולך באותו כיוון, אם כי בנתיב שונה במעט: לדעתו, מצות השמיטה מחזקת את האמונה בה' (שהיא הצד הפוזיטיבי, לעומת היראה הפועלת על הצד הנגטיבי). בעל ספר החינוך נותן אף הוא טעם זה, לצד הטעם של ההכרה בבעלות ה' על הארץ. פרשנים רבים נוספים מסכימים עם דעה זו.
- ר' יצחק אברבנאל אומר, שמצות השמיטה מעידה על סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל כארץ הנבחרת וכזו שקדושתה גבוהה משל יתר הארצות.
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק רואה בשמיטה ביטוי לסגולתו של עם ישראל ומקשר בינה לבין השבת. לדבריו, לאומה הישראלית יש סגולות מיוחדות של חיים על-פי קווי יסוד אלוקיים, אך הללו אינן יכולות להתגלות כאשר האדם עטוף בחיי החולין היום-יומיים. השבת מוציאה את האדם הפרטי ממסגרת החולין ומאפשרת לו להתעלות, ואילו השמיטה עושה זאת לעם כולו.
אך כאמור, לאחר כל הנימוקים הללו ולצידם - ובשום פנים ואופן לא במקומם - ניצב על תילו הנימוק הבסיסי: "שבת לה'". קיום מצות שמיטה, על כל קשייה ובעיותיה, הוא משום שכך ציווה עלינו הבורא.
