ביום ה-15 במאי מציינים ערביי ארץ-ישראל, הפלשתינים, את יום ה"נכבה" - תבוסת הערבים במלחמת העצמאות, אשר בעקבותיה נטשו את השטחים עליהם הוקמה מדינת ישראל כ-700 אלף תושבי ערים וכפרים שהפכו לפליטים. רוב הפליטים הערביים האלה לא השתרשו במקום יישובם החדש, אם בגלל כמיהתם לחזור אל הכפרים והערים אותם נטשו, אם בגלל העובדה שלא הצליחו להיקלט במגוריהם החדשים, או מכיוון שהמדינות בהן התיישבו בחרו לשמר את מצבם כפליטים במטרה להמשיך ולקיים את התביעה הפלשתינית לשיבה ולהנציח את הסכסוך הישראלי-ערבי.
אחת העובדות הדמוגרפיות עליהן התפתחה הציונות בימיה הראשונים הייתה כי בעת שהחלה העלייה הראשונה, בשנת 1882, הייתה ארץ-ישראל ארץ שוממה המיושבת בזעיר אנפין, מעט פה, קמעא שם. במסגרת החזרה למולדת ההיסטורית היהודית טענו מחוללי הציונות כי יש להשיב את ה"ארץ ללא עם" (פלשתינה), ל"עם ללא ארץ" (היהודים). בניגוד לעמדה זו, טענו הערבים שישבו בפלשתינה כי המתיישבים הציונים הראשונים חמסו את ארצו של העם הערבי-פלשתיני, אשר כונן בארץ חיים בעלי זהות ותרבות ערבית-פלשתינית מובהקת.
כדי לדעת היכן מצויה האמת די ללכת לספרי ההיסטוריה. בשנת 1867, שנים ספורות לפני שהגיעו ארצה ראשוני הציונים, ביקר בפלשתינה הסופר האמריקני הנודע מארק טווין. את שראו עיניו העלה על הכתב של ספרי מסעותיו וכך כתב: "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו (פלשתינה) ראויה לכתר האליפות... זוהי ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון לב... ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר... נצרת עיר שכוחת אל..." ומסיים טווין את תיאורו על הארץ כולה בהגדרה: "שוממה ומכוערת".
האם באמת השתלטו הציונים על ארץ לא להם?
כאלפיים שנה, לפני שהגיעו ארצה ראשוני הציונים, כבשו גדודיו של המנהיג החשמונאי שמעון, את אדמות יפו, גזר ומצודת חקרא
1 שבירושלים, מידי המלך הסלבקי אנטיוכוס סידטס. סידטס קבל על כך באוזני שמעון וביקש להשיב לידיו את הערים שנכבשו. שמעון החשמונאי השיב בזו הלשון: "לא ארץ נכרייה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו, בעת מן העתים, בלא משפט, נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת השיבונו את נחלת אבותינו".
אין חולק על כך כי ההתיישבות הציונית נתממשה, בעיקר עם קום המדינה, על חשבונו של היישוב הערבי, כפי שההתיישבות החשמונאית באה על חשבון המתיישבים היוונים באותם ימים. אין גם חולק על כך שהיהודים בימי שמעון החשמונאי - כמו היהודים בימי העליות הראשונות - ראו בארץ ישראל את מולדתם הלאומית.
הדברים כיום שונים במידת מה. בישראל של 2008 קיים רוב יהודי המחזיק בדעה כי, במוקדם או במאוחר, יש להקים בארץ שממערב לירדן שתי מדינות לאומיות לשני עמים - יהודים וערבים. האם גם הפלשתינים סבורים כך? האם הפלשתינים מקבלים את זכותו של העם היהודי למולדת לאומית בארץ ישראל?
את העמדה הברורה של הפלשתינים משקפים דבריו של פרופ' נדים רוחאנה מאוניברסיטת הארוורד בארה"ב במסגרת מחקר על זהות הערבים בישראל. רוחאנה מצא כי הפלשתינים טוענים לבלעדיות בכל בנוגע לזכויות מולדות בפלשתין. "כדי להשיג מדינה משלהם" כתב רוחאנה, "יהיו הפלשתינים מוכנים להכיר בזכותו הנרכשת של העם היהודי-ישראלי להקים מדינה בפלשתין. אולם, הם לא יכירו בציונות כבתנועה לאומית. הציונות נחשבת בעיניהם לתנועה קולוניאלית, שתלטנית, ובכל מצב אינה לגיטימית". הצעתו של רוחאנה להקים שתי מדינות - לערבים ולישראלים (כלל אזרחי ישראל) - על-פי גבולות החלוקה מוכיחה שגם הערבים "המתונים" לא העניקו לגיטימציה לגבולות 1948.
מדוע לא שככה סוגיית הפליטים הפלשתינים במשך השנים?
דומני, כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהתודעה הלאומית-הפלשתינית בקרב הערבים בתקופת המנדט טרם התפתחה די הצורך, ולכל היותר, הייתה בשלביה המוקדמים. הזהות המרכזית יותר בתודעתם, הייתה הזהות המקומית. הגעגועים לבית, לחלקת האדמה, לקברי האבות ולבתי-התפילה נותרו חזקים מאוד. כעקורים וכפליטים, הערבים שהתגוררו בארץ ישראל עדיין נותרו בני היישובים החרבים בזהותם, יותר מאשר פליטים לאומיים ומכאן מאבקם להשגת זכות שיבה אישית-יישובית. ציון ה"נכבה" אם כן, נובע מן הרצון של העקורים והפליטים לשוב לבתי אבותיהם ולאו דווקא לשוב למולדתם הלאומית.
מכאן עולה בבירור כי המשפט "ארץ ללא עם", היה נכון, בהיבט שבארץ ישראל לא חייתה באותם ימים אומה פלשתינית.
אם תופרד הדרישה הלאומית הפלשתינית מן הדרישה הפרסונאלית-יישובית, נראה כי ניתן יהיה להציע פתרונות יצירתיים יותר לבעיה, בכיוון של פיצוי אישי על אובדן רכוש. בכך ניתן יהיה להשוות את הדרישה ל"זכות השיבה הפלשתינית" לדרישה ישראלית מקבילה, של פיצוי הפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב, שנטשו רכוש רב, מורשת וזכרונות רגשיים משנות ישיבתם הארוכות בארצות אלה. מתוך נקודת ראות זו ניתן יהיה להקים קרן בינלאומית לפיצוי הפליטים משני הצדדים או לחלופין לקזז את "מחיר הזכויות".
דבר אחד ברור לחלוטין: אם תתקבל הדרישה הפלשתינית ל"מימוש זכות השיבה", הרי במקום שתי מדינות לשני עמים, נמצא את עצמנו ב"ארץ של עם אחר" ונחזור למצב הבלתי מתקבל על הדעת של "עם ללא ארץ".
