שני אישים נשאו נאומים בפני פורומים שונים, האחד בפני הכנסת, כנסת ישראל ללא אויבי ישראל אשר נטשו את האולם. השני בפני כנס 'אם תרצו', תנועה המשיבה את הציונות למרכז ההוויה הישראלית. שני האישים סימנו את אותם אויבים, את אותם ידידים, ואת השקפת העולם היהודית-ישראלית אמריקנית של סובלנות הנשענת על עוצמה.
ללא ספק נאומו של בוש היה הנאום הציוני ביותר שנישא בכנסת מזה שנים רבות. נאום ללא התרפסות בפני בעלי ההון, או בעלי העיתונים, או השליטים הערביים. הוא קרא לאויב הג'יהאדי בשמו, ולבעל הברית היהודי בשמו. הוא חזה חזון ציוני להפליא, שבו מדינת ישראל תיכון לבטח כאשר כל אויביה מסביב הפכו למדינות דמוקרטיות שוחרות שלום קדמה וזכויות אדם, והמדינה הפלשתינית, גם היא שוכנת לבטח, אבל לא בארץ ישראל. את ארץ ישראל שייך לעם היהודי, ולא לשום ישות פוליטית אחרת. הנאום היה סתירה מוחלטת לכל נאומיו הקודמים, ולחזון המטופש של פלשתין בלב ליבה של ישראל. לתשומת לבו של ראש ממשלת ישראל.
בוגי אמר דברים דומים, בדרכו שלו הישראלית, הברורה, חסרת הפניות להון-שלטון-עיתון. את הגר צריך לקבל ולהבטיח את זכויותיו האנושיות. אך באשר לזכויות הלאומיות, ישנן עשרים ושתיים מדינות מסביב שבהן יכול ערבי לבטא את שאיפותיו הלאומיות של העם הערבי. בכך סתם בוגי את הגולל על מדינה ערבית מערבית לירדן, על הקמת מדינה ערבית עשרים ושלוש בלב ליבה של ארץ ישראל.
הנשיא האמריקני שב למקורות: ייסוד מדינת ישראל לא הייתה עוד אירוע של הקמת מסגרת מדינית, אלא גאולה של ההבטחה הנושנה לאברהם יצחק ויעקוב משה ודוד - בית לאומי לעם הנבחר בארץ ישראל. העקרונות המנחים את המדינה היהודית אינם של הפוליטיקה הרגילה אלא של התגלמות חזון התנ"ך, גאולה, והגאולה חייבת להסתכם בהיות ישראל אור לגויים, אומר נשיא ארה"ב. בשפתו הפחות ציורית של בוגי, האחריות של כל אזרח יהודי היא להביא את ישראל למה שהיא צריכה להיות, מדינת מופת.
הנשיא בוש לא אמר דבר על המנהיגות הנוכחית ושטוב שכך, כי, לא נעים. יושבת-ראש הכנסת השתמטה מצה"ל, וראש הממשלה חשוד סדרתי בהפרת האמון הציבורי. בוגי לעומת זאת הניח את הדברים על השולחן: מנהיגות ללא אמון היא קלקול של הדמוקרטיה, והכפפת העדיפויות הלאומיות לעדיפויות אתרוגיות היא זלזול בדמוקרטיה. העברת השלטון מן הנבחרים והכפפתם להון, לשלטון, לעיתון, ולמשפט האקטיביסטי, כולם פגיעה קשה בחוסנה הרוחני של החברה שצריכה להיות חברת מופת. הזנחת החינוך היהודי ציוני, והתעלמות מן הסכנה של ההצלחה התקשורתית של השקר הפלשתיני מסוכנים יותר לשרידות הלאומית מחוסר האיזון במספר קני הארטילריה מטוסים וטנקים שבידי האויב.
הנשיא בוש הגדיר את הברית הישראלית-אמריקנית כברית שהיא מעל לאינטרסים, טבעית שורשית ויונקת מאותו מקור ערכי: התנ"ך. מקימיה של אמריקה היו אנשי ערכים שהתנ"ך נר לרגליהם. לעומת אלו בוגי מצביע על מנהיגות ישראלית שאין לה מושג כיצד לשייך את התנ"ך ואת התרבות היהודית להוויה הישראלית.
הנשיא האמריקני רואה בישראל את המשאב הנכסף מכולם, יותר מזהב ונפט: את הרוח. בוגי רואה את אותה רוח, את אותן עוצמות, וכיצד המנהיגות השתולה על המים של הוון שלטון ועיתון מנסה למסמס את אותה רוח, דרך דוגמא אישית הכי שלילית שיש.
הנשיא הגדיר היטב את אויב השקיפות המוסרית, היא התקשורת הנשלטות על-ידי העילית הבינלאומית. הוא הגדיר את האו"ם והרוב האוטומטי הנתון בו לעריצויות חשוכות כמקור לבושה בשל התקפותיו על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הוא הכריז כי אין לכפות על מדינה דמוקרטית משא-ומתן עם רוצחים האמונים על הרס המדינה היהודית. בוגי הגדיר את נוכחותם של מייצגי אותם רוצחים בשערי האוניברסיטאות עם דגל ישות הטרור והרצח כתופעה שאין לקבלה במדינה דמוקרטית.
מסכימים שני האישים הסכימו כל אחד בדרכו שתמצית המאבק העולמי כיום הוא בין גוש החרות, הצדק, האמת וכבוד האדם, לבין גוש העריצות המוסלמית, של הרצח, החבלה, הפחדה ושקרים. למאבק הזה קרא הנשיא ברמה המקראית מאבק בין הטוב והרע, דבר שבוגי, כליברל מתוצרת הקיבוץ, לא יכול להוציא מקרבו. לנשיא אין גם קושי לקשר בין הג'יהאד לבין הנאציזם, ולבקר את הגישה הפייסנית כלפי שתיהן. בוגי, שוב מתקשה לדבר ברורות על הג'יהאד כהתגלמות האידיאולוגיה של רצח עם גם כאן ועכשיו, ומעדיף להתמקד בצדק של עם ישראל בארצו.
שני האישים הסכימו בדבר אחד ללא סייג. החובה למנוע מאירן נשק גרעיני. הסכמה שכזו חייבת להביא תוצאות בקרוב שכן לפי דברי הנשיא, מציאותו של נשק יום הדין בידי תומך הטרור מספר 1 בעולם הוא חטא בל יכופר כלפי הדורות הבאים.
לשני האישים יכולות מוכחות במנהיגות. בוגי הוביל את צה"ל לתוך המלחמה הא-סימטרית, תחת המגבלות החמורות ביותר, תחת עינה הפקוחה של האנטישמיות הבינלאומית, אל תוך מעוזי הג'יהאד, וניצח. עקומת הפיגועים ירדה באופן תלול, כה תלול עד כי לא נותנים לצה"ל לנצח, שמא הערבים ייכנעו. הנשיא יצא נגד כל הטיעונים למלחמה בעירק, והעביר את נשיא הטרור והרצח שהפציץ את תל אביב לעולם שכולו טוב. עכשיו אירן המתגרענת על הכוונת.
הנשיא בוש בדרך החוצה. לא משנה מה יאמר מאוחר יותר, הרושם שהשאיר בנאום הזה הוא רושם בל ימחה וראוי לציטוט בכל פורום לאומי ובינלאומי. בוגי לעומת זאת, בדרך אל מנהיגות המדינה. השאלה היא באיזה מסגרת. האם במסגרת שכבר הוכיחה את אפסותה מול בעלי ההון והעיתון, את חוסר עמוד השדרה החברתי-אידיאולוגי-ביטחוני שלה, או האם ילכד מסביבו את החבורה של נאמני ארץ ישראל. אם יבחר בדרך הראשונה, הקלה, מובטחת דרכו לחידלון של דשדוש במי אפסיים ללא הטבעת חותם אמיתי. אם בשנייה יבחר, יזכה לתמיכה של אנשי אמת ומוצקות רעיונית, אנשים שלא ניתן לקנותם לא בכסף ולא ברכוש, למען עם ישראל וארץ ישראל.
בוגי יכול כמובן ללכת בדרך השלישית. להימנע מן ה"לכלוך" הפוליטי, להמשיך להטיף לציונות, חינוך, אמונה בדרך, להישאר טהור וזך במכון ירושלמי למחשבת ישראל. להשאיר את המנהיגות לחונטה הנוכחית. וזה הנורא מכולם, בזבוז של משאב אנושי ממדרגה ראשונה, הפקרת העם והארץ לידי הבינוניים שאריאל שרון עשה מהם צחוק ודרדר אותם לשפל. אני תקווה כי יצטרף למפלגת 'התקווה', וינסוך בה את המנהיגות הדרושה להביא מזור לחולי העם הזה.