השחיתות השלטונית הפכה לסרטן ממאיר, ורק הינתקות ממנה תאפשר לנו להחזיר את שפיותינו החברתית-כלכלית-פוליטית. אך כמו שלסרטן יש טיפול, כך גם יש בכוחנו להילחם בה ולהרוג אותה מקרבנו.
לעזאזל, המדינה הזו היא גם שלי. אל תגנבו לי אותה - לי אין מדינה אחרת. עננים קודרים של שחיתות מצטברים מעלינו, בני התמותה החפצים בחיים. הם התחילו כענני נוצה, ושתקנו. הם התעבו, גדלו והתעצמו, והמשכנו לשתוק. רק רוח העם תעלים את העננים השחורים ממחוזותינו, ובאין רוח בעם נישטף בגשמי שחיתות אל נהרות העבדות והעושק. ואז, לעזאזל, גם מדינה לא תהיה לכולנו.
לעזאזל, המדינה הזו גם שלנו. החיים בתוכנו הקריבו את בנותיהם ובניהם לתקומתה של ישראל. החיים בתוכנו עמלו בזיעת אפם, חרשו, זרעו וקצרו את תנובתה של הארץ זבת החלב והדבש. הם הלמו בסלעים וסללו את שביליה ודרכיה, חפרו באדמת הטרשים ויצקו את יסודות הבניינים שהפכו אותנו מעם נודד לעם היושב על יסודותיו. החיים בתוכנו נטעו את הברושים, האקליפטוסים, הערבה, התאנה, הרימון, התפוז והזית, וחצבו את הזהב הלבן לתפארת התעשיה. החיים בתוכנו בנו מרגמה ולווין החג בחלל הרחוק, ואוניברסיטאות שהכשירו מדענים, רופאים ומהנדסים, אנשי רוח, תרבות וחינוך. לעזאזל, המדינה הזו גם שלנו. אז למה יש בתוכנו כל-כך הרבה חיים המהלכים כמתים?
הדמוקרטיה עדיין לא למדה לזהות את הקריסה החברתית הנובעת מעצם השימוש הבוטה של קבוצות הכוח במרחב שהיא מותירה ליצירתיות האנושית. היא אומנם אפשרה לבנות תהליכים שנועדו לתחום את האנרכיה והדיקטטורה, אך מעולם לא ידעה לרסן את השחיתות שהתפתחה מתוך עוצמת השררה. עם זאת, לכל אורך ההיסטוריה, הדמוקרטיה הובילה לבריאת "חורים שחורים", שבהמשך יצרו מהפכות שנבעו מכוח ציבורי שהחליט לחסל בכל דרך את השחיתות.
בתקופה האחרונה מתרבים הסימנים לכך שהעם מאס בכל סוגי השחיתות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית ובעיקר בשחיתותם של העומדים בראש מוסדות השלטון. במרכז השיח הציבורי בישראל עומדת השאלה מה קדם למה: האם נציגי הדמוקרטיה הושחתו בידי אנשי הממון, או שאנשי השלטון הם שהשחיתו את בעלי ההון?
אך עד שתתחולל המהפכה, אנחנו האזרחים משמשים כתפאורה משנית למערכת השחיתות. בצורה שיטתית אנו מותקפים על-ידי המערכות השלטוניות, המביאות בפנינו מצגת שווא של תהליכים דמוקרטיים חוקיים. כך למשל עוצמת השחיתות התגלתה בפנינו במהלך קבלת ההחלטה על ההינתקות. על-פניו ההצבעה על ההינתקות נראתה כהליך דמוקרטי כשר, אבל מי שבחן את התהליך נחשף לשחיתות השלטונית במלוא מערומיה: קולות המצביעים נקנו וחטאנו בחטא החזרת אדמת מולדת והפקרת המפונים.
במרכז השיח הציבורי בישראל עומדת השאלה מה קדם למה: האם נציגי הדמוקרטיה הושחתו בידי אנשי הממון, או שאנשי השלטון הם שהשחיתו את בעלי ההון? אין זה משנה מהי התשובה, שכן הקשר בין שחיתות למושחתים נובע מעמדות כוח מוחשיות לעמדות כוח הנמצאות בתהליך בנייה.
היריעה קצרה מלהכיל את כל מאפייני השחיתות במדינה, ומי שחושב שהיא לא חילחלה הלאה - טעות בידו. החברה הישראלית הפכה זה מכבר לאכזרית וחסרת רחמים לזולת. נאלמנו ונעלמנו למצוקות שמעבר לקיר ביתנו, ספגנו לתוכנו את השחיתות.
מי שקרוב לשולחן - אוכל, מי שנמצא מתחת לשולחן - אוכל פירורים, ומי שרחוק - נשאר רעב, בריאות לעשירים, והחוק לעניים.
הדמוקרטיה עליה מושתתת החברה הישראלית מתפוררת תחת השחיתות. התהום גדולה, ואנו יכולים ליפול לתוכה או להתנתק. רק אנחנו, כחברה, נחליט האם אנחנו ממשיכים לתמוך בשחיתויות, או שנבוא איתן בחשבון קשה. השחיתות השלטונית הפכה לסרטן ממאיר, ורק הינתקות ממנה תאפשר לנו לחזור לשפיות חברתית-כלכלית-פוליטית. אני מאמין כי כמו שלמחלת הסרטן יש טיפול, כך גם יש בכוחנו להילחם בשחיתות לפני שהיא תחסל אותנו.
