אולי יום הגשת דוח מבקר המדינה הוא חג לדמוקרטיה, כדבריו של מיכה לינדנשטראוס, אבל אין ספק שזהו יום אבל לאיכות הסביבה. מאות על מאות של עמודי נייר, הבאים מהמאגרים המידלדלים של עצי יערות הגשם - ובשביל מה?
"ישראל היא בין המדינות המובילות בייצור דוחות ביקורת" - מתמוגג המבקר. ממש סיבה למסיבה. מייצרים דוחות בפס ייצור בלתי פוסק, עם הרבה רעשי רקע ותופים וחצוצרות - ומה אחר כך? משהו יקרה, משהו אמיתי, איזשהו שינוי יסודי?
מובן שלא. במדינה בה השחיתות השלטונית הופכת כמעט למובנית מאליה; במדינה בה האלתור מועלה על נס והתכנון הוא כמעט מילה גסה; במדינה בה המבוקרים תוקעים מקלות בגלגלי המבקרים - במדינה כזו נמשיך לשבור שיאים של עמודי ביקורת וגם שיאים של התעלמות מהם.
שנים מדברים אצלנו על מתן שיניים למבקרים, שנים לא עושים כלום ותרשו לי להמר בלי להסתכן יותר מדי - גם בעוד הרבה שנים לא יקרה שום דבר. למה? כי היחידים שיכולים לתת לביקורת שיניים אלו חברי הכנסת, אבל בכנסת הרי תמיד יש קואליציה שהדבר האחרון שהיא רוצה (אולי חוץ מבחירות מוקדמות) הוא שלמבקר יהיו שיניים.
גם המבקרים הבינו את זה, ומאז מרים בן-פורת (עם הפסקה אנמית של אליעזר גולדברג) הם פונים לתקשורת ולדעת הקהל, בתקווה שהללו יפעילו לחץ על הנבחרים ועל עובדי המדינה וכך יתוקנו הפגמים. נו, וזה עובד? ודאי שלא. כי הציבור אדיש והמבוקרים אדישים עוד יותר.
לפני כמה חודשים, במסגרת סמינר במכללה למינהל, שאלתי את הסטודנטים האם לתקשורת יש השפעה על המתרחש בישראל. התשובה הכללית הייתה חיובית. ביקשתי מהם למנות הצלחות של התקשורת בשנים האחרונות וקיבלתי רשימה שנראתה במבט ראשון מעוררת כבוד.
אלא שאז התחלתי למחוק ממנה פריט אחרי פריט, משום שבמבט קצת יותר מעמיק התברר, שבנושאים החשובים באמת (למשל: ועדת וינוגרד, השחיתות) - התקשורת לא הצליחה להביא לשום שינוי משמעותי ולפעמים אפילו מעלָה בתפקידה (פרשת קצב כדוגמא). נשארנו עם פה ושם גילויים בנושאים ממש לא מהותיים (לכלוך באולם שמחות בבאר שבע), ועם יכולת להביא לפיטוריו של מאמן כדורגל ולהורדתה של הצגה גרועה. זה כל הסיפור.
מדוע זה המצב? משתי סיבות. האחת, היא שהנבחרים ועובדי המדינה פיתחו ברובם עור של פיל והם יודעים שכל מה שצריך לעשות, זה או להוריד את הראש ולחכות שהסערה תעבור, או להשתמש במדע הספינולוגיה ולהסיט את האש. השנייה היא, שרמתם המקצועית והאתית של התקשורת והעוסקים בה נמצאת בירידה מתמדת, תוך שאינטרסים זרים קובעים יותר ויותר את סדר היום, את הדעות ואפילו את אופן הצגת החדשות.
ואם המצב בתקשורת רע - המצב בדעת הקהל גרוע עוד יותר. אין שום נושא ערכי שבאמת יכול להוציא אנשים לרחובות. תנסו לארגן הפגנה נגד שחיתות שלטונית, ואולי תביאו כמה אלפים או כמה עשרות אלפים, וגם זה בתנאי שתבטיחו הופעת חינם של אליל זמר.
תורת האבולוציה מוכיחה את עצמה בציבוריות הישראלית: כתגובה על עור הפיל של נבחריו, הציבור מפתח עור פיל משלו. הם אדישים לביקורת, אז הוא אדיש לאדישות. התוצאה היא, ששיעור ההצבעה בבחירות לכנסת נמצא בירידה תלולה, ורבים מאלו שמצביעים - בוחרים בהצבעת מחאה, כגון זו למפלגת הגמלאים בבחירות האחרונות ואולי לארקדי גאידמק בבחירות הבאות. זהו מתכון לניוון הדמוקרטיה ולהריסתה.
אני מודה, שלא קראתי את דוח מבקר המדינה שפורסם היום. אני גם מצהיר, שבעיתונים של מחר אעבור רק על הכותרות העוסקות בו. וזה אחרי קרוב ל-15 שנה בהן עסקתי בצורה אינטנסיבית בטיפול העיתונאי בדוחות השונים של המבקר. מדוע? משום שאינני מזוכיסט. לקרוא כדי להתרגז? לקרוא כדי לקבל תחושה ברורה שכבר ראיתי כאלו דברים? לקרוא כדי לדעת ששום דבר לא ישתנה? לא, תודה.
לטור הזה אין סוף טוב. הלוואי והיה. הלוואי והיינו יכולים אפילו לפנטז על סוף כזה. אבל פשוט אין.
