קרוב ל-250 פעמים נזכרת המילה "שלום" בתנ"ך, בשורה של הקשרים ומובנים. אחת הראשונות היא בפרשת השבוע, פרשת "בחקתי", ולאזכור זה יש חשיבות רבה, משום שהוא מלמד על משמעות השלום בתפיסה היהודית.
בתוך פסוקי הברכה המובטחת לעם ישראל אם יקיים את חוקי התורה, נאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והִשְבַּתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". יש לקרוא פסוק זה בעיון רב הן בפני עצמו והן בהקשר בו הוא נאמר.
רש"י מביא את דברי חז"ל בתורת כהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה - אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר אחַר כל זאת: 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול נגד הכל. וכן הוא אומר (ישעיהו מ"ה): 'עושה שלום ובורא את הכל'". רש"י מפרש את הפסוק בהקשרו, אך עושה זאת ביחס לפסוקים הקודמים, בהם הובטחו גשם השמים, יבול הארץ ופרי העץ.
רוב המפרשים האחרים מתקשים להבין את פסוקנו, לאור מה שנאמר מיד אחריו: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב". אם יש שלום - מה עניין לרדיפת האויבים ולניצחון עליהם? לפיכך, מבקשים מפרשים אלו להבדיל בין שלום פנימי לבין שלום חיצוני. לשיטתם, פסוקנו מבטיח שלום בתוך עם ישראל, והפרשה כולה כלל אינה מדברת על שלום בין ישראל לאויביו אלא על כך שעם ישראל יתגבר אליהם.
בשיטה זו הולך הרמב"ן: "שיהיה שלום ביניכם ולא תילחמו איש באחיו. או השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם [=לשטחם] למלחמה וינוסו". ואילו ר' אברהם אבן עזרא, כדרכו, אומר את אותו רעיון במילה אחת בלבד: "ונתתי שלום בארץ - ביניכם".
ר' יצחק אברבנאל קושר את הפסוק הן לאלו שלפניו והן לאלו שאחריו ואומר: "מפני שריבוי התבואות פעמים רבות יהיה סיבה לריבות בין אנשי הארץ עצמם, אמר 'ונתתי שלום בארץ' - רוצה לומר: שיתן ביניהם שלום, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצוֹר את אפרים, עד שאפילו בשדות ובכרמים ישכבו ואין מחריד.
"ואפשר לפרש, שעל השלום שיהיה ביניהם אמר 'ונתתי שלום בארץ'. על מלחמת האויבים, שלא יבואו בארצם הצר הצורר אותם, אמר 'ושכבתם ואין מחריד, והִשְבַּתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם', כי לא ייכנסו אויבים בארצכם, אבל אתם תצאו להילחם נגדם בארצותם".
האברבנאל מציין, כי לעיתים דווקא השפע הוא שגורם למלחמות אחים או לפחות לפרצי אלימות. גם אנו יודעים, כי מריבות (סכסוכי ירושה, למשל) מתלקחות כאשר יש על מה לריב. כאן באה הבטחת התורה, על-רקע השפע המובטח בפסוקים הקודמים, שהשפע לא יגרום לחיכוכים ושהביטחון האישי יהיה כה רב, עד שניתן יהיה ללון בשדות ובכרמים. ואילו השלום החיצוני משמעותו תהיה הרתעה, כך שהאויבים לא יתקפו את העם היושב בארצו, אלא הוא יוכל לנהל במידת הצורך את המלחמה בשטחו של האויב.
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), בפירושו "העמק דבר", מוצא קשר בין השלום לבין המילים המסיימות את הפסוק הקודם - "וישבתם לבטח בארצכם". פירושו מקיף וקשור גם לרעיון שאנו מבקשים להביא בשורות הבאות, ולכן נביא את רובו: "ההולך בטל, בעל כורחו משתדל לעשות עסקים בְּמִחוץ לביתו וארצו, כדי לבלות זמנו בהם. מה שאין כן מי שיש לו עבודה בביתו, יושב לבטח בארצו. וזה רצון הקב"ה - שיהיו ישראל יושבים תמיד בארץ ישראל ויעבדו את ה'.
"[...] מוסיף הכתוב לבאר האיך תשבו בטח, שלא יהיו נצרכים להתהלך ממקום למקום בשביל שמירת הארץ. על זה אמר הכתוב, דלא בשביל מלחמת התושבים עצמם [יהיה צורך לנדוד בארץ], שיהיה שלום בארץ, ולא בשביל מלחמת אומות העולם, שהרי 'ושכבתם ואין מחריד', וגם לא כדי לשמור הדרכים מפני החיות, [כי] 'והִשְבַּתי חיה רעה', עד כי יגיע ישיבה לבטח כל כך באופן 'וחרב לא תעבור בארצכם' - לא תהיו רגילים להשתמש בחרב".
הנצי"ב מסביר, שמטרת כל הברכות היא לאפשר לעם ישראל לשבת בבטחה על אדמתו ולקיים את מצוות ה'. לכן, אם יקיימו את התורה, יזכו ישראל הן לשפע חומרי והן לביטחון פנימי וחיצוני כאחד, לא ייאלצו לנדוד ממקום למקום וכך יוכלו לקיים את ייעודם.
אפשר להסביר את הפסוק בצורה נוספת באותו כיוון, אך באופן שונה במקצת. הבה ונקרא שוב רק את חציו הראשון: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". השלום אינו מטרה בפני עצמה; הוא אמצעי להשגת ביטחון - "ושכבתם ואין מחריד". לאמר: אם השלום אינו מקנה ביטחון - אין בו כל תועלת. במקרה כזה, מובטח לנו שאם נלך בדרך ה' ונאלץ לצאת למלחמה, נשיג בה ניצחון מזהיר.
אך השרשרת אינה ניתקת כאן. גם הביטחון אינו מטרה אלא אמצעי. הוא אמצעי כמו אלו הנמנים לפניו ואחריו - השפע החקלאי, הרתעת האויבים והניצחון עליהם במידת הצורך, ריבוי העם. מהי, אם כן, המטרה? הבה ונקרא את הפסוקים המסיימים פרשיה זו:
"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אֶתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם. אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אֶתכם מארץ מצרים, מהיות להם עבדים, ואשבור מוטות עוּלכם ואולך אֶתכם קוממיות". בדיוק כפי שאומר הנצי"ב: המטרה העליונה היא מתן אפשרות לקיים את המצוות, להיות חלק מהברית שכרת ה' עם עמו. שהרי זהו ייעודו של עם ישראל בעולם הזה: להפיץ את עבודת ה' ולהוות דוגמא ומופת לעמים האחרים.
כך גם מסיים הרמב"ם את "משנה תורה", לאחר שהסביר שבימות המשיח ישרור שלום בין ישראל לעמים: "לא נתאוו החכמים והנביאים [ל]ימות המשיח לא כדי שישלטו על העולם ולא כדי שיִרְדו בעכו"ם [=עובדי כוכבים ומזלות] ולא כדי שיְנַשׂאוּ אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה ובחוכמתה ולא יהיה להם נוגשׂ ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.
"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קינאה ותחרות, [משום] שהטובה תהיה משופעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים למים מכסים'".
השלום המוחלט, הנעלה ביותר והשלם ביותר, יהיה בימות המשיח. אך אפילו אז, הוא לא יהיה מטרה אלא אמצעי - כלי שיאפשר לשבת במנוחה ולעסוק בעבודת ה' ובחקר עמקי התורה וסודותיה. קל וחומר בימינו, שאין לראות את השלום כמטרה אלא כאמצעי - להשגת ביטחון שיאפשר קיום מצוות.