פרד תומפסון הוא פוליטיקאי אמריקני, לשעבר סנטור ואחד מיריביו של ג'ון מקיין על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות בבחירות הקרובות. הוא גם שחקן מצליח, שגילם לאחרונה את תפקידו של התובע המחוזי בסדרת המופת "חוק וסדר". התפקיד הזה, חייבים להודות, לא היה קשה במיוחד עבורו, שכן תומפסון הוא עורך דין בהשכלתו.
כעורך דין צעיר, שימש תומפסון כיועץ המשפטי של סיעת המיעוט הרפובליקנית בוועדת הסנט שחקרה את פרשת ווטרגייט. ב-13 ביולי 1973 ריאיינו אנשיו של תומפסון את אלכסנדר בטרפילד, אחד מן היועצים בבית הלבן של ריצ'רד ניקסון. בטרפילד אישר בחקירתו את החשד שריחף בחלל הוועדה מזה מספר חודשים: במשרדיו של הנשיא קיימת מאז 1971 מערכת הקלטה, המופעלת אוטומטית בכל אחת משיחותיו של הנשיא.
זמן מה קודם לכן מסר לוועדה עורך דינו של ניקסון, פרד בוזהרדט, דיווחים מפורטים על שיחות שניהל הנשיא בנוגע לפרשת ווטרגייט עם מי שהיה בזמנו היועץ המשפטי של הבית הלבן, ג'ון דין. מישהו בוועדה העיר תוך כדי קריאת הדיווח, שהציטוטים נרחבים ומדויקים מכדי להסתמך על הזיכרון בלבד. חייבת להיות שם מערכת הקלטה, טען אותו אדם.
החשד התגבר כאשר דין עצמו - שחצה את הקווים בצו מצפונו - אמר לוועדה שבאחת הפגישות "ניקסון התחיל לשאול אותי כמה שאלות מדריכות, שגרמו לי לחשוב שהשיחה מוקלטת כדי שהוא יוכל להגן על עצמו".
כעת בא בטרפילד - אחד היחידים בבית הלבן שידעו על מערכת ההקלטה - ואישר בעדותו הפומבית בפני הוועדה את קיומה. הוא לא הסביר מדוע הותקנה, אך למי שהכיר את אופיו החשדני (שלא לומר הפרנואידי) של ניקסון, זו לא הייתה אמורה להיות הפתעה גדולה מדי. ניקסון היה בטוח שכל העולם נגדו, לא סמך על איש ורצה שהכל יהיה מתועד.
הגילוי הזה של בטרפילד היה תחילת הסוף של ניקסון. החוקר המיוחד של פרשת ווטרגייט, ארצ'יבולד קוקס, הוציא מיד צו המורה לניקסון למסור לו את ההקלטות. ניקסון סירב בנימוק של בטחון המדינה ובאוקטובר 1973 - בעוד המזרח התיכון בוער במלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט בפתח - הורה לשר המשפטים, אליוט ריצ'רדסון, לפטר את קוקס. ריצ'רדסון סירב והתפטר. סגנו, ויליאם רקלשהאוס, הלך בעקבותיו. במה שנודע כ"טבח מוצאי השבת", הסכים פרקליט המדינה, רוברט בורק, לפטר את קוקס.
ניקסון מינה את ליאון יבורסקי לחוקר המיוחד והסכים למסור חלק מן ההקלטות לשופט שטיפל בתיק, ג'ון סיריקה. הבית הלבן הודיע, כי שתיים מן השיחות עליהן חל הצו לא הוקלטו, וכי בקלטת שלישית קיים "חור" בן 18.5 דקות. הייתה זו קלטת של שיחה בין ניקסון לבין מי שהיה אז ראש סגל הבית הלבן, בוב האדלמן, ב-20 ביוני 1972 - שלושה ימים בלבד לאחר הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון.
הדקות החסרות הללו הסעירו את אמריקה. מזכירתו הנאמנה של ניקסון, רוז מרי וודס, נטלה על עצמה את האחריות למחיקת חמש דקות. לגירסתה, הייתה זו תאונה. לדברי וודס, היא עסקה בתמלול הקלטת, כאשר לפתע צילצל הטלפון. היא הושיטה את ידה אל המכשיר, ובמקביל החזיקה בטעות את רגלה על דוושת המערכת וכך גרמה למחיקת אותו קטע. וודס טענה, עם זאת, כי אין לה מושג כיצד נמחקו 13.5 הדקות הנוספות.
החוקרים לא היו פראיירים. הם ביקשו מוודס לשחזר את התקלה שאירעה לה. תמונה של וודס, המתמתחת בכל כוחה על-מנת להגיע לטלפון ביד האחת בעוד היא ישובה במקומה ורגלה מונחת על הדוושה, גררה ספקנות מרובה וגם לגלוג. "ההתמתחות של רוז מרי", כינו אותה ליצני וושינגטון.
טענה אחרת היתה, שניקסון עצמו מחק בטעות את הדקות החסרות, כאשר עבר על ההקלטות לפני מסירתן לבית המשפט. בבית הלבן ידעו לספר, שהמיומנות הטכנית של הנשיא שואפת לאפס. שרתו האישי גילה פעם טביעות שיניים על קופסה של גלולות והסיק, כי ניקסון לא ידע כיצד לפתוח אותה (ללחוץ ולסובב) ולכן ניסה לעשות זאת בעזרת שיניו. את אותה טענה העלה שנים רבות מאוחר יותר מי שהיה ראש הסגל, אלכסנדר הייג, אם כי הוא נמנע מלומר האם לדעתו המחיקה נעשתה בטעות או במכוון.
סיריקה לא רצה לעסוק בניחושים ומינה צוות מומחים לבדיקת הסוגייה. המסקנה הייתה, כי ה"חור" לא נוצר במקרה אלא כתוצאה ממחיקה. יתרה מזו: ה"חור" הקיף לפחות חמישה קטעים שונים של השיחה, ואולי אפילו תשעה; חמש ממחיקות אלו לא יכלו להיגרם כתוצאה מלחיצה על הדוושה. ההקלטות המקוריות שמורות עד היום בתנאי איחסון קפדניים בארכיון הלאומי בוושינגטון, מתוך תקווה שיום אחד תימצא הטכנולוגיה שתאפשר לשחזר את החסר.
אך לא הייתה זו המחיקה המסתורית שחרצה את גורלו של ניקסון, אלא מה שכן היה בהקלטות. סיריקה הורה לניקסון למסור הקלטות של 64 שיחות נוספות. ניקסון סירב. יבורסקי עתר לבית המשפט העליון נגד ניקסון. עתירתו התקבלה פה אחד. בסוף חודש יולי מסר הבית הלבן לחוקרים את ההקלטות הנדרשות. אחת מהן הכילה את "האקדח המעשן" (smoking gun).
היתה זו שיחה בין ניקסון לבין האלדמן ב-23 ביוני, שישה ימים לאחר הפריצה לווטרגייט. והפעם לא היו מחיקות או אי-הבנות. ניקסון הורה להאלדמן לשבש את חקירת הבולשת הפדרלית (FBI). האמצעי: להורות לראש סוכנות הביון המרכזית (CIA), ריצ'רד הלמס, להודיע למנהל בפועל של ה-FBI, פטריק גריי, כי חקירת ווטרגייט עלולה לפגוע בביטחון הלאומי.
זה היה הסוף. תמליל הקלטת מ-23 ביוני 1972 פורסם ב-5 באוגוסט 1974. תומכיו המעטים של ניקסון בקונגרס נטשו אותו. הצלחותיו בזירה הבינלאומית - הדטאנט עם ברית המועצות, פריצת הדרך לסין, יציאת הכוחות האמריקניים מווייטנאם - התגמדו מול שחיתותו האישית. ב-9 באוגוסט 1974 התפטר ריצ'רד מילהאוז ניקסון מתפקיד הנשיא. רק חנינה חפוזה שהעניק לו יורשו, ג'רלד פורד, מנעה את שליחתו לכלא.
