ארבעה וחצי טונות חומר נפץ שריסקו בשבוע שעבר את משאית התופת לרסיסים במעבר ארז, גרמו לניפוץ זכוכיות במושב נתיב-העשרה הסמוך, אך ההד לא הגיע עדי החלונות הגבוהים בירושלים. בנס לא ארע אסון כבד אלא נגרמו נזקים בלבד למעבר עצמו ולסביבתו.
הפיצוץ העז לא הדליק נורה אדומה בצדנו. אכן, אפילו הפיצוץ הזה, חסר התקדים, עבר אצלנו באדישות.
גם אם הטרור הפלשתיני נכשל הפעם במזימתו, הנה הוא הוכיח שיש בידו באין מכלים לזווד משאית תופת בכמות כה גדולה של חנ"ם ולמצוא את המתפוצץ התורן שיסיע אותה אל עבר המעבר האזרחי ויעלה השמימה בחיוך שטני על שפתותיו, ובידיעה שזכר פיסי כלשהו לא יוותר ממנו.
החמאס ושאר זרועות הטרור ברצועה אומרים לנו, במיוחד במעשה זה, כי לא ינוחו ולא ירפו עד שיצליחו לגרום לנו אסון כבד במיוחד. אין ספק: כבר עתה יושבים להם אי שם, באיזה מרתף עזתי טחוב, מתכנני פיגועי הזוועה הבאים, וזאת מעבר לשיגרה הדופקת של שיגור רקטות קסאם וטילי גראד מדי יום ביומו.
אצלנו שכחו מזמן את גבי קדושים ושולה כץ זכרם לברכה, קרבנות הטילים שנפלו לפני שבועיים-שלושה בקיבוצי המעטפת. להם לא קרה נס. הם הרי מקרים "בודדים". מה פלא אפוא שעוברים במהירות כזו לסדר היום על משאית תופת שלמרבה המזל ולגודל הנס אפילו לא הסבה לנו אבדות?
ארבעה וחצי טון חומר נפץ - כלום אפשר גם על זה לעבור בלא תגובה וכמעט בלא התייחסות? וכי מה משמעות הפעולה, הגם שנכשלה הודות לעירנות כוחותינו?
ראשית, היא מוכיחה שתאוות הפלשתינים לרצח המוני ולהרג יהודים גוברת מיום ליום. דברי ההסתה הבלתי נלאים שלהם, מפי דובריהם, מקבלים כיסוי בנסיונות הפיגוע הלא פוסקים.
שנית, יש לעזתים מאגרי תחמושת בלתי נידלים. מטחי הקסאמים אינם חדלים, חומרי נפץ נאגרים ומועמסים על רכבי-נפץ, טווחי השיגור הולכים ומתארכים, וכבר מוזהרים תושבי אשדוד וקריית-גת מפני הבאות. האסון הכבד, ההמוני, ולוואי ואתבדה, עלול להתרחש בקרוב. מדוע אנו ממתינים להתרחשותו כמעט בחיבוק ידיים?
משאית התופת מלמדת גם, שרצועת עזה כלל וכלל אינה נתונה במצור. הגבול הדרומי, ציר פילדלפי, פרוץ לכל. תחמושת, נשק ומתנדבים עוברים דרכו ומספקים לטרור את כל מבוקשו. האצבע המאשימה חייבת להיות מכוונת למצרים, שאינה נוקפת אצבע לטפל בבעיה.
שאילמלא כן, מניין היתה מגיעה לראשי הטרור בעזה אספקת כלי משחית בכמות כזו וברציפות כזו?
אבל תועמלני החמאס ואירן מאשימים כמובן את ישראל, וזו אינה יודעת להשיב למעלילים בהסברת נגד. דבריהם נופלים על אזניים קשובות במערב הנאור והאנטישמי. מה אומרים משעל, הנייה וחבריהם? ישראל היא התוקפן, היא האחראית למצב ההומניטרי הקשה, היא זו שצרה על הרצועה ואינה מספקת לתושבים האומללים שם אספקת תרופות ומזון.
אין בימינו מחזה הזוי מזה הנצפה יום יום במעברי הגבול: משאיות מזון וציוד אזרחי ממתינות בצד הישראלי, עד שיואילו בצד השני לקבל את מטענן. מנגד, ובינתיים, המחבלים יורים על אותן משאיות, מנסים לפגוע בהן ובנהגיהן האמיצים ולמנוע את כניסתן. יתר על כן, אנחנו ברוב סיכלותנו שולחים לאויב משאיות מזון, האויב גומל לנו בשיגור משאיות תופת.
חלומות בצפון כאשר זהו המצב ב"עוטף עזה", מנסה הממשלה להסיט את תשומת הלב מהמצב המחמיר והולך בעזה לעבר חלומות באספמיה בצפון, ששמם הוא: שלום עם סוריה תמורת נסיגה מוחלטת מן הגולן. חלומות מבית היוצר של בן נחלת ז'בוטינסקי שזנח לחלוטין את תורת ז'בוטינסקי על קיר הברזל, על הזכות לארצנו ועל הידבקות בשלטון החוק (במקרה הנדון - חוק רמת הגולן).
ראו עד היכן הידרדרה המדיניות הישראלית תחת ההנהגה הנוכחית: התנאי המוקדם הסורי למו"מ גלוי, הוא נסיגה מוחלטת של ישראל מהגולן. תנאי זה מקובל על ממשלת אולמרט. אם כך על מה המו"מ? מנגד, תביעת ישראל מהסורים להינתקות מאירן ומחיזבאללה נענית בבוז מופגן מדמשק: אל תציבו לנו תנאים מוקדמים ובוודאי לא תנאי זה שלא נקבלו - זו התגובה השחצנית.
גם בצפון מקרבת החולשה וההתרפסות הישראלית הנוכחית, הכמיהה לשלום-עכשיו וההימנעות מכל מעש לאומי, את ההתלקחות המחודשת. סוריה, שיודעת כי כל עוד לועי תותחנו מצויים כ-80 ק"מ מבירתה, לא תמהר שוב לפתוח באש, הגם שדובריה מאיימים עלינו בחרחורי מלחמה מחודשת אם לא נקבל תנאיה.
יש לדמשק מסייע, לפחות בערוץ 2 של הטלוויזיה הישראלית. הפרשן אבן-איבראהים, כלומר אברמוביץ בשפת עבר, כבר הזהיר את תושבי גבעתיים מפני טילים סוריים אם לא ניכנס עכשיו ומייד למו"מ ואם לא ניתן ל"אריה מדמשק" את טרפו - את הגולן בלי מתיישביו, את המצוקים החולשים על כל הגליל ואת חופה ממזרחי של ימת הכנרת המתדלדלת ממימיה. רמת-גן תמורת רמת הגולן.
