ריצ`ארד מייהו נוסע ללונדון. בערב הפרידה, מוקף בחברים, הוא מוצא את עצמו מחוץ לפאב משוחח עם חסרת בית שמרחמת עליו ודוחפת לידו חמישים פני, כך מתחיל הסיפור.
ריצ`ארד מייהו מגיע ללונדון. יש לו דירה לא גדולה, עבודה, ארוסה והוא חי את החיים המשעממים, נשרך אחרי ארוסתו לארועי תרבות, גלריות ומוזיאונים רק כדי לספק את רצונה. ערב אחד בדרכו להיות מוצג בפני המעסיק של ארוסתו, הוא רואה על המדרכה נערה פצועה ומדממת. ארוסתו מדלגת מעליה כאילו אינה שם, אך ריצ`ארד אינו מסוגל להתעלם. הוא משאיר את ארוסתו לפגוש לבד את מעסיקה ומביא את הנערה לדירתו. עד כאן סיפור ככל הסיפורים.
למחרת ריצ`ארד מגיע לעבודה כרגיל ומגלה שהוא לא קיים. רוב האנשים בכלל לא רואים אותו ומי שרואה אותו, לא זוכר מי הוא. אין לו לאן ללכת ואין לו לאן לחזור. הוא נפל בין הכסאות.
מנקודה זו מתחיל סיפור הרפתקאות פנטסטי לחלוטין המתאר את לונדון האחרת, לונדון תחתית, לונדון שריצ`ארד נקלע אליה מבלי להיות מודע למשמעויות הכרוכות בטיול הזה, לפחות לא בהתחלה. צעד צעד הקורא מגלה עם ריצ`ארד את המשמעויות הרות הגורל המתלוות להחלטה שלו להילוות לנערה בדרכה רצופת המהמורות.
דלת (מבטאים כמו דלת כניסה לבית) היא נערה שחיה בלונדון תחתית עם משפחתה המיוחדת. כל משפחתה נרצחה, היא אינה יודעת מדוע או מי רצח אותם. המסע אליו מתלווה ריצ`ארד הוא מסע לגילוי הרוצחים וסיבת הרצח.
זהו ספר קסום, המתאר עיר שמתנקזות אליה דמויות ססגוניות גם אם לא צבעוניות במובן הצבעוני של המילה. נסו לדמיין עולם שאליו מתנקזים כל המקומות האבודים, כל תחנות הרכבת שאינן בשימוש מזה עידן ועידנים. עולם שבו לכל מקום שאתה רוצה להגיע, אתה יורד במדרגות או במעלית עוד ועוד ומעמיק לעמקי האדמה עד עמקי השנים והדורות, החל בתחנות הרכבת שנמצאות מתחת למעטה העליון של האדמה ועד....אינסוף (?!).
עם כל ההזדהות שלי לדמויות גיבורות העלילה, בספר הזה דווקא התחברתי לדמויות המרשעות קרופ ו-ונדרמאר. הדמויות האלה הצחיקו אותי כ"כ עד שמצאתי שאני מתגעגעת אליהן בין הפרקים. תחמניות, מגעילות ורשעיות ובעלות כושר המצאה מרושע ומצחיק (מזעזע סיגלית, פשוט מזעזע!), שווה במהותו לתאוות הדם שלהם.
הפרקים של הספר קצרים ומחולקים חלוקה נוספת בתוך כל פרק, מה שגורם לקריאה קלילה וחלקה גם במעברים.
בסוף הספר (ללא ספויילר) ריצ`ארד סוגר מעגל. אהבתי את המבנה הזה: התחלה וסוף מוגדרים והאמצע? לא ידוע (לקורא לפחות).
ציטוט אחד שתפס אותי דווקא מסוף הספר:
ריצ`ארד מספר לגארי חברו את סיפור הקורות אותו. הוא שואל אותו: "אתה לא תוהה אם זה כל מה שיש?" והתשובה של גארי:
"אתה מוכרח להודות שזה נשמע יותר סביר מלונדון של מטה הקסומה שלך, שלשם הולכים אנשים שנופלים בין הכסאות ולא מצליחים לקום. ראיתי אנשים כאלה ריצ`ארד: הם ישנים בפתחי חנויות לאורך כל הגדה. הם לא הולכים ללונדון מיוחדת. הם קופאים למוות בחורף" - המציאות!
תהיתם פעם לאן באמת הולכים אלה שנופלים בין הכסאות? אולי הם ממציאים עולם קסום משלהם, שם הם נפגשים ולנו אין כל גישה אליו? או שהם סתם קופאים למוות בחורף?
לא קרה לכם שראיתם מישהו שישן על ספסל או בפתח כלשהו ותהיתם איך זה כשאין לאן ללכת? ואולי צריך להמציא מקום שאנשים אלה יוכלו ללכת אליו?
אהבתי ואני ממליצה בחום!
