כאשר עוד כיהן טומי לפיד כשר המשפטים, פגשתיו באירוע כלשהו. ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי אותו להרצות במכון ז'בוטינסקי באחד מערבי העיון הקרובים. הוא הביט עלי כעל אחד תמהוני והגיב בשליפה כדרכו: "אתה מצחיק אותי, יוסי. בשביל 50 איש לבוא ולבזבז ערב שלם? הרי אם אני רוצה, אני בקלות יכול לסדר לעצמי הופעה בטלוויזיה ובחצי דקה לדבר לחצי מיליון מאזינים".
פניתי ככה לטומי באופן ישיר, לא רשמי, כמכר משכבר הימים, שהרי ראיתי בו קודם כל את עורך המוסף היומי של מעריב, שעבדתי בו במחצית הראשונה של שנות השבעים. הייתי כפוף אליו שלוש-ארבע שנים. גם אז הוא פסח על שתי הסעיפים, ימין ושמאל, שמאל וימין, אבל היה יותר ימין משמאל וגם פחות אגרסיבי באנטי-דתיות שלו.
אבל כבר אז היה כוחני, אפילו דורסני, ועם זאת בלט בשכלו החריף, בכתיבתו הקולחת, בעמדותיו המבוטאות היטב ברוח מעריב של אותם ימים, שמשתדל להיות בסדר עם כולם. נעים היה יותר לקרוא את מאמרו השנון מאשר להיתקל בשבט לשונו.
כמה וכמה פתקים בכתב ידו שמורים מאז עימדי, עם נזיפות, הוראות, הנחיות לעורך הזוטר. ברוב המקרים, עלי להודות, הצדק היה עימו ודעתו המקצועית היתה במקומה. שכן טומי היה עיתונאי בכל רמ"ח אבריו, מוכשר ועירני. גם לו קרה מה שקרה לכמה וכמה עיתונאים דעתניים, שהחליטו לפתע פתאום כי די ונמאס, חצו את הגדר ועברו משדה הסיקור והביקורת לשדה העשייה הפוליטית.
בדרך כלל זהו מעבר מבורך בשביל המערכת הפוליטית הירודה שלנו. עיתונאי מנוסה יכול לתרום רבות כדי להיטיב עימה. כניסתו אליה מביאה דמות מוכרת בדרך כלל, בעלת ניסיון ציבורי ותקשורתי מוכח והרבה היכרות עם המנגנונים הקובעים את מהלך חיינו במדינה.
טומי עשה את המעבר בגיל מאוחר יחסית, ונסק במהירות בשמי הפוליטיקה. ואולם כשם שהגיע באחת להישג נדיר של 15 מנדטים למפלגת "שינוי" שלו, כן ירד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, לאפס מנדטים בתום הקדנציה. טומי חזר אפוא אל האלמנט שלו, אל צור מחצבתו העיתונאי, ואולי בסתר לבו שמח על כך.
בשנותיו המועטות כפוליטיקאי, הוא ניצל את כישוריו התקשורתיים המובהקים כדי להיות בכותרות כל יום ולהיראות מעל מסכי הטלוויזיה מדי ערב. הפרק הפוליטי אומנם הפך אותו לאישיות ציבורית בולטת במיוחד במשך כמה שנים, אך חשף גם את "הפה הגדול" שלו, את דורסנותו כלפי מי שהתווכח עימו ובמיוחד אם היה חבוש כיפה ואם זקן שחור או לבן עיטר את פניו.
טומי היה החילוני החרדי בהא הידיעה. האדמו"ר של שונאי החרדים. קיצוניותו בתחום זה היתה בעוכריו, הקימה עליו מבקרים ורוגזים ולא רק מקרב הציבור הדתי.
הוא נהנה מאד ממעמד "המרגיז הלאומי". היטיב לבטא עמדות, שלרגע נראו לצופה או למאזין כמקוריות, מרעננות, מחדשות והגיוניות, והנה תוך זמן קצר נתגלו באבסורדיותן והתפוגגו. טומי היה איש האבסורדים, דבר שהיקנה לו זכות להשתתף בכל פאנל טלוויזיוני. כל מופע שלו היה תמיד בבחינת שואו. הוא היה במידה מסויימת ליצן החצר של התקשורת, ונהנה להביע בפומבי, בשליפות, את משפטיו הנחרצים, את דעתו המבזה על בן שיחו, ולהשתלח על ימין ועל שמאל. שם המשחק שלו היה - רייטינג.
בסופו של דבר הוא היה עיתונאי ליומו ופוליטיקאי ליומו, שלא הטביע חותם של ממש בשני תחומי פעילותו התוססת והמתסיסה. הוא חי את הרגע, את היומיום, ונהנה תמיד ממעמדו הבכיר - אם זה במעריב, אם זה ברשות השידור, אם זה בכנסת ובממשלה. לא היה אחד שהתענג כמוהו על הפרסום הרב שניתן לו, ובצדק.
מישהו אמר לי באחרונה, שאלוהים כנראה רוצה לייסד שם בשמיים כלי תקשורת, כי הוא לקח אליו באחרונה כמה וכמה מבכירי העיתונאים שלנו: שלום רוזנפלד, אדם ברוך, יוסי ולטר, לוי יצחק הירושלמי, משה לרר, צבי אלגת... לו טומי לפיד היה שומע משפט מבדח זה, היה שוללו מכל וכל. אין אלוהים - היה אומר והפעם במלוא הרצינות, בסבר פנים רציני ורושף. מעניין מה תעלה שם בדיקתו, למעלה...
פתחתי בז'בוטינסקי ואסיים בז'בוטינסקי. טומי נשא ביולי 2006 נאום בכנסת על המנהיג הרוויזיוניסטי במלאת 65 שנה למותו. לאחר ששיבח אותו כאחד משלושת הנואמים הגדולים ביותר בעולם במאה העשרים, יחד עם צ'רצ'יל ולנין, הוא אמר: "אילו ז'בוטינסקי היה בא לפתע לכאן, הוא היה מתיישב בספסלי שינוי". המליאה גיחכה למשמע הדברים. טומי היה הפעם רציני. לדעתו, ז'בוטינסקי היה חילוני גמור ודחה כפייה דתית, ולכן היה מתאים לו להיות חבר ב"שינוי".
הוא שנאמר: כל אחד וז'בוטינסקי שלו, כל אחד וטומי שלו. טומי שלי ייזכר כחיה תקשורתית מוכשרת ביותר, כאחד מבכירי מעריב בזמנו ובזמני, כמי שקראתי בשקיקה את מאמריו המסוגננים, ותמיד שאלתי את עצמי מיד לאחר מכן: "נו אז מה? מה הוא רצה להגיד?" אין ספק, הוא יחסר לכולנו בנוף הטלוויזיוני והציבורי. לטוב ולרע, לא היה ולא יהיה עוד אחד כמוהו.