תלתליה כבר הפכו שיבה, והארץ אותה הארץ, אבל קצת שונה. עוללים מעוטרי גבורה ועוז מתהלכים בגאווה, ומדיהם עודם נודפים ריחות מלחמה. ההגנה על הבית נותרה כשהייתה. מעבר לגדר ניצבים איתנים מגירי הדם ו"מייצגי האל", המקדשים את טבח האדם בשם תפיסות ואמונה. אבל הם לא לבד. גם בבית, כאן אצלנו, ישנם חוגים שונים השואפים למוטט את הדמוקרטיה, בכליה של הדמוקרטיה עצמה.
במבט בוחן, נראה כי בתום שישים שנות עצמאות מתחדשת, הסכנה אינה טמונה רק במלחמה - כי אם באמצעי הלחימה. דור המייסדים הולך ונעלם, חלוצי האדמה של פעם כבר נסתרים מן האופק, וילדיהם, הם כבר בגדר "תינוק שנשבה". הנשק להגנה אינו עוד "הרעיון" ו"הרוח", כי אם החשיבה היבשה ואש הירייה. האידיאולוגיה החלוצית אבדה, ואיתה החזון; ובלי מתווה דרך, תקשה עלינו הראייה. צדקת המלחמה הפכה למאבק על מושגים הצצים מתוך מילון וספר, כאלה שכבר הפכו מחוסרי כל תפיסה.
אבל גם מופתים ראינו תוך שישים שנה. השגנו את קידמת הדורות, אך תוך שנים בודדות. הפכנו למעצמת משפט פורצת דרך, וחרף קולות המבקרים - גם לאבירי זכויות האדם. הפכנו לחברת מוסר, לנשיאי המדע והידע, לכוח חשיבה, לנביאי החקלאות, ולמייצגי הביטחון. תוך שישה עשורים בלבד, בנינו ארץ מחקר ופיתוח, טכנולוגיה וספורט.
אבל מה טומנת אדמת העתיד? ובאיזו דרך נמשיך ונלחם נגד מפיצי המלחמה וזורעי הפונדמנטליזם? והכיצד ננצח במלחמה המסוכנת המנוהלת בשם הדמוקרטיה ו"עקרונות החוק"? באיזה אופן יהפוך פיתוח המדע לניצחון לאומי עמוס משמעות? המשימה, כך נראה, עודנה גדולה.
ב-15 באפריל, יום שלישי בשבוע, בטיסת DELTA 203, נחת בישראל מיכאל, חבר ילדות; כאח הוא לי. הוא הגיע ממקסיקו-סיטי, שם גדלנו יחד, וחלומו היה אחד: לעלות לציון, להפוך לאזרח, ולחגוג שישים שנות עצמאות ב"רחובות ההגשמה". מיכאל עזב הכל, לאחר שהיה לו הכל. הוא סגר חשבונות, מצא לו תרמיל, נפרד לשלום, ובא - כי לדבריו, רצה לבטא את ה"ציונות" עליה גדל. הנה, נאמרה המילה. "ציונות". מיכאל היה בטוח בדרכו, בלא שידע כי המושג שבשמו עלה, עבר כבר מיתון וירידת ערך כבירה. אבל מיכאל עדיין מאמין. הוא מאמין, ואולי זו התקווה.
