ברק אובאמה ניצח את קלינטון באחד הקמפיינים השמאליים ביותר שנראו בארה"ב מאז ימי בובי קנדי. גם ג'ון מקיין ניצח למרות שהיה היחיד לתמוך בהישארות בעירק בעוד שבמפלגתו קיים רוב ברור לצאת. כלומר, מתוך כעשרה מתמודדים משתי המפלגות, נבחרו אלו שנעמדו משני הקצוות - השמאלי ביותר, והימני ביותר. האם זה קשור במימון הבחירות?
במרכז המפה הפוליטית, המפלגות הגדולות והמתונות סובלות מתסמונת הרוב הדומם. הן אינן מצליחות לעורר להט ונשענות על ציבור אדיש שקשה להביאו לפעולה. לעומת המרכז הדומם, בקצוות של המפה הפוליטית מצוי הלהט בשפע. האמירות חדות וישירות. בשל ריחוקן מהקונצנזוס עמדות הקיצונים פטורות מצידוקים מעשיים, וכך ניתן לגרות את יצריו של הציבור בלא מגבלות.
כמו הציבור, כך גם ציבור התורמים. הרוב הדומם תורם פחות מזה של הקצוות השמאליים והימניים. בארה"ב נושא התרומות הוא כידוע קריטי להיבחרות. זו כנראה הסיבה להפסדה של קלינטון - המטה שלה פשט את הרגל. לאובאמה לא חסרו המשאבים להתגבר על הפער בסקרים, ובהצבעה הפופולרית בה קלינטון עדיין מובילה. את אותה לוגיקה ניתן להפעיל גם בכל הנוגע לסיקור האוהד שקיבל אובאמה.
נראה שצרכי המימון הגוברים בעידן המידע, ושקיעת האדיאולוגיה במרכז, מביאים להקצנה פוליטית. החיסרון הבולט מתרחש לאחר הבחירות. הנשיא החדש מתקשה לרצות הן את שולחיו והן את המרכז, אשר הכרחי להמשך שלטונו. התלות הגוברת בממון מובילה כמובן לא רק להקצנה אלא גם למקרי שחיתות מחפירים כמו זה הנוכחי אצלנו.
בשנות החמישים היו לאמריקנים מכוניות ומקררים, ובישראל אגד וקרח. בימים אלה משיקים באפל את האיי-פון 2, ובישראל הדור הקודם עוד לא משווק לציבור הרחב. גם אם באיחור, אמריקה תמיד מגיעה אלינו. אך מוצע פה לחרוג הפעם ולסרב בנימוס.
