אחד המערכונים של "הגשש החיוור" עוסק בזוג העומד להינשא, ואבי הכלה - מיליונר ממוצא מסוים מאוד - דורש שהשניים יגיעו לחופה בצוללת, וטעמו עמו: בחתונה של מתחרהו העסקי המובהק, הגיעו החתנכלה במסוק - אז אצלו הם יגיעו בצוללת.
כדרכם של הגששים, הם קלעו גם הפעם לאחד היצרים האנושיים המובהקים ביותר: קינאה ותחרות. או כפי שכינה אפרים קישון את ישראל: ארץ קנאן - כולם מקנאים בכולם, לאורך ולרוחב, לגובה ובאלכסון.
יצר התחרות הזה כה עז, עד שחז"ל קבעו: "הקינאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". התחרות השלילית - זו הנובעת מצרות עין באחר ולא מן הרצון הכן להצליח - יצר המין ורדיפת האגו עלולים לגרום לאדם לעשות את המעשים הגרועים ביותר: גניבה, גזילה, ניאוף ואפילו רצח. לכן, ברור מדוע הם עלולים להוציאו מן העולם.
אצל מנהיגים, יצר התחרות הוא לפעמים גדול עוד יותר. הרצון להגיע לשלטון הופך לעתים קרובות למטרה בפני עצמה, במקום להיות אמצעי להיטיב עם הציבור ולשרתו באמונה. מכאן קצרה הדרך לתפיסה הזרה כל כך לרוח היהדות, ולפיה "המטרה מקדשת את האמצעים": מימון בלתי חוקי, כסף במעטפות, עמותות פיקטיביות ושאר מרעין בישין, שכבר כמעט הפכו לחלק בלתי נפרד מן המערכת הציבורית.
כל ההקדמה הזו באה להסביר את התמיהה הגדולה העולה מקריאת פרשת השבוע, פרשת "נשא": הפירוט הנרחב של הקורבנות שהקריבו נשיאי ישראל בעת חנוכת המשכן.
12 נשיאים היו ל-12 השבטים, וכל אחד מהם הקריב ביום אחד את קורבנו לחנוכת המשכן. כל קורבן כזה מתואר בתורה בצורה זהה לחלוטין - אותם פסוקים, אותן מילים ואפילו אותם טעמי מקרא. כל נשיא זוכה לשישה פסוקים, ובסך-הכל - 72 פסוקים זהים לגמרי, למעט השינוי המתבקש במיספור היום ובשמו של הנשיא. ואם לא די בכך, התורה מקדישה חמישה פסוקים נוספים לסיכום מספרי של כל הקורבנות. על מה ולמה?
כבר עמדנו בעבר על הכפילויות הארוכות בהן נוקטת התורה בתיאור של השימוש בכספי ציבור. אך לכאורה, הסבר השקיפות אינו תופס לגבי הנשיאים. הרי את מתנותיהם הביאו מכספם הפרטי, ומדוע לחזור שוב ושוב? מדוע לא לציין רק את קורבנו של הראשון שבהם, נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ולומר שהבאים אחריו העניקו מתנות זהות?
כאן נכנס לתמונה אותו יצר תחרות עליו דיברנו. שוו בנפשכם את המחזה. א' בניסן, המשכן מוקם דרך קבע, השכינה יורדת, אש יוצאת מן השמים ואוכלת את החלבים שעל המזבח, כל העם נופלים על פניהם. בדרך מתחוללת הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, אך חנוכת המשכן נמשכת כסדרה.
מתישהו ביום זה - התורה אינה אומרת מתי, אך סביר להניח שהיה זה בשעות היותר-מאוחרת - מגיע נחשון ומציג את קורבנו: קערת כסף במשקל 130 שקל, מִזרק כסף השוקל 70 שקל ובשניהם סולת למנחה; כף זהב במשקל עשרה שקלים מלאה קטורת; פר, איל וכבש לעולה; תיש לחטאת; שני פרים, חמישה אילים וחמישה עתודים לשלמים. בהחלט קורבן מכובד מאוד שוודאי התקבל בהתרגשות רבה ובהוקרה מכל הלב.
בצד עומדים עוד 11 נשיאים, שכבר קיבלו הודעות מתי יקריבו הם את קורבנותיהם. מחר אמור לעשות זאת נתנאל בן צוער, נשיא יששכר. הדחף הטבעי ביותר הוא לעשות משהו שונה, לא לחזור על מה שהקריב כרגע נשיא יהודה. אז אולי קערת כסף של 140 שקל? אולי שני כבשים לעולה? ואולי נעדיף שישה אילים על פני שני פרים? האפשרויות מרובות מאוד.
אך לא - נתנאל אינו עוסק במשחקי כבוד וקינאה. אין לו שום תחרות עם נחשון. חז"ל מסבירים בפירוט רב את הסמליות שבפרטי קורבנות הנשיאים, המרמזים על עם ישראל וקורותיו. כל הנשיאים שותפים לעקרונות הללו וכולם יביאו בדיוק את אותם קורבנות. האגו שלהם כלל אינו עולה לדיון והוא כלל איננו פקטור; התפקיד הציבורי, השליחות בשם השבט, היא הגורם היחיד המשפיע על החלטותיהם.
ההתגברות על היצר הזה הולכת ונעשה קשה מיום ליום. מה למשל חושב אחירע בן עינן, נשיא נפתלי, שהוא האחרון במקריבים? הרי יכול היה לומר לעצמו: "לא די שאני אחרון, אני עוד צריך לחקות את ה-11 שקדמו לי?" או שהיה אומר: "אחרון אחרון חביב, אסמל את סיום טכסי חנוכת המשכן בקורבן מיוחד וחגיגית יותר". אך לא. קורבנו של אחירע זהה לחלוטין לזה של נחשון ולזה של נתנאל ולזה של אליאב בן חֵלן שביום השלישי וכך הלאה.
דין וחשבון ויש עוד סיבה לפירוט הזה. בניגוד למנהיגים בני זמננו, נשיאי ישראל בדור יציאת מצרים מסרו דין וחשבון על הכנסותיהם ועל השימושים בהם. כך נאמר במדויק מה הביאו הנשיאים בעת איסוף התרומות לבניית המשכן, וכך נאמר במדויק מה הם מביאים בעת חנוכתו. כל אחד יכול לצאת לשוק, לבדוק את המחירים ולהגיע למסקנה האם נשיא שבטו יכול היה להרשות זאת לעצמו מכספו הפרטי, או שמא חלילה יש מקום לשאול שאלות.
זה גם מסביר את חמשת הפסוקים שבסוף הפרשה, המסכמים כאמור את כל הקורבנות. אומנם לא מדובר בכספי ציבור במישרין, אך ייתכן ואלו כספי ציבור בעקיפין - השכר שמקבלים הנשיאים מקופות שבטיהם. וגם אם הם פועלים בהתנדבות, עדיין יש שקיפות מלאה, מהטעם שכבר אמרנו - שכל אחד יוכל לעשות את כל הבדיקות.
מאותה סיבה מפרטת התורה את השימוש שנעשה בעגלות הצב - עגלות מחופות בנוסח מתיישבי המערב הפרוע - שהביאו הנשיאים יחדיו בעת חנוכת המשכן. התורה אומרת במדויק כמה עגלות קיבלה כל אחת ממשפחות הלוויים - משום שמדובר בתרומה ציבורית למטרה ציבורית.
ומאותה סיבה מפרטת התורה, הן בפרשת השבוע והן בפרשה הקודמת, פרשת "במדבר", את שמות הלוויים ואת חלוקת התפקידים ביניהם במשכן. הלוויים התפרנסו אך ורק מהציבור, מהמתנות ומהצדקה שניתנו להם. התורה רוצה שכל אחד יידע בדיוק מה הוא מקבל בתמורה - איזה לוי שומר בכניסה למשכן, מי נושא את הארון ומי מקפל את היריעות.
זוהי מנהיגות יהודית אמיתית: מנהיגות נקיית כפיים, המבינה שהיא משרתת את הציבור ולא להיפך, שכל ייעודה הוא לקדם את ענייני הציבור, שרכושה וכספה שקופים בפני הציבור. מאחר שמדינת ישראל פנתה עורף לרבים מערכי היהדות, אל לה להתפלא אם מנהיגיה נטשו לחלוטין דרך זו.
