פרשת השבוע שלנו נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות. שבת אחרי או שבת לפני, כמו בשנה זו, אבל תמיד בסמוך. בעבר עמדנו על כך שברוב השנים פרשת נשא נקראת לאחר החג, ואז עניינה הוא העמקת והפנמת המסר של מתן תורה. לעתים היא נקראת לפני החג, ואז עניינה הוא הכנה לקבלת התורה, כמו השבוע. מבחינת התוכן, קצת קשה לראות מה הקשר בין תוכן הפרשה לבין הכנה למתן תורה, שהרי לכאורה, תוכנה של הפרשה מתייחס לשבת שלאחר קבלת התורה. מאותה סיבה, יותר קל לכאורה ללמוד מפרשת השבוע כיצד להעמיק ולהפנים בנפשנו את העניין של קבלת התורה.
המדרש [פסיקתא רבתי] מספר כי אדריינוס שחיק טמיא (יישחקו עצמותיו, כמו 'ימח שמו' של ימינו) שאל את ר' יהושע בן חנניא; "אמר לו, כבוד גדול חָלַק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם. שאותן חמשה דברות הראשונות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל - שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו ישראל, הוא קורא אחריהם תגר. חמשה דברות האחרונות שנתן לאומות העולם, אין שמו מעורב בהם. כלומר שאם חטאו אומות העולם - אין קורא אחריהם תגר." רעיון מעניין מציע פה אותו גוי, שהיה כנראה הנציב הרומאי בארץ הקודש. חמש הדברות הראשונות שבהן מוזכר שם ה', הן לעם ישראל בלבד. החמש האחרונות - הן אוניברסליות, שכן לא נזכר בהן שם ה'.
עוד מסיק אותו גוי כי דִּבֵּר שנזכר בו שם ה' - הקב"ה מגיש חשבון למי שעובר עליו, בעוד הוא לא מתייחס לעבירה על דִּבֵּר ששמו לא נזכר בו. לכן, ישראל שעברו על "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ; לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי (...) כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ; לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם- ה' אֱלֹקֶיךָ, לַשָּׁוְא; זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ (...) שַׁבָּת, לַה' אֱלֹקֶיךָ; כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" - נענשים על מעשיהם כי באלה רק הם מחוייבים, שכן רק הם קיבלו על עצמם את ה' יתברך לאלוקים. חמש הדברות הבאות שייכות לכולם כי לא נזכר בהן שם ה', אבל הוא סלחני למי שעובר עליהן. לכן, הגויים שעוברים חופשי על הדברות "לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", חיים בטוב ומשגשגים. כך טען אותו גוי וזה היה ההסבר שלו לעובדה שהרומאים שולטים ביהודים בארצם שלהם.
ר' יהושע בן חנניה שהיה חכם גדול וחריף מאין כמותו, הציע לו לצאת לסיור לימודי (וירטואלי כנראה). בכל מקום שהגיעו, ראו את תמונתו של הגוי הבכיר תלויה לתפארת. שאל ר' יהושע לפשר הדבר ואדריינוס השיב כי זה מבטא את עובדת היותו השליט בכל אותם מקומות. הוביל אותו ר' יהושע לשירותים ושם לא נמצאה תמונתו. מה קורה כאן, שאל ר' יהושע, "בחדרי השירותים אינך שליט?" אמר לו אדריינוס, "אתה הוא שקוראים אותך החכם שביהודים? האם זהו כבודו של מלך שתהא תמונתו תלויה במקום ביזוי, במקום משוקץ ומתועב?!" השיבו ר' יהושע בן חנניה, "ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר? הזהו כבודו של מלך מלכי המלכים שיהא נזכר בין רוצחים ונואפים?"
כיוון שהגוי יצא משם - אמרו לו תלמידיו, לזה דחית בקש אבל לנו מה אתה משיב? אמר להם, כך עלה בדעתו של הקב"ה; לפני שנתן את התורה לעם ישראל, הוא הציע אותה לאומות העולם. כולם שאלו, מה כתוב באותה תורה שאתה מציע לנו? לבני עשו השיב ה' יתברך שכתוב בה "לא תרצח". לא מתאים לנו, השיבו, כי הברכה של יצחק לעשו (בראשית כ"ז) היתה וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, אצלנו לא שייך לחיות בלי להשתמש בחרב. לבני ישמעאל השיב שכתוב בתורה "לא תגנוב". זה לא מסתדר לנו, כי החיים במדבר מחייבים אותנו לאמץ לעצמנו נכסים שונים בלי להיות מוטרדים בענייני בעלות וזכויות קניין. לעמון ומואב השיב ה' שכתוב בתורה "לא תנאף". זה אומר שעלינו להתכחש לשורשים שלנו? הרי המוצא שלנו הוא מניאוף של בנות לוט עם אביהן, השיבו.
כשהציע ה' יתברך את התורה לעם ישראל - לא שאלו שאלות, אלא אמרו מיד "נעשה ונשמע". כנראה, תלמידיו של ר' יהושע הבינו היטב את ההסבר של רבם ואת העילוי המיוחד שבאמירה "נעשה ונשמע". לעומת זאת, בכלל לא בטוח שיהודי החי במילניום השלישי, שלושת אלפים שלוש מאת ועשרים שנה לאחר מתן תורה, מבין את זה באותה דרך או בכלל. לכאורה זה נראה כמו פזיזות הנובעת מהתלהבות רגעית. אבל באמת, זהו שיקוף של תכונת נפש עמוקה ביותר כדלהלן:
שני כתרים הגמרא [שבת פ"ח/א] מספרת: "דרש רבי סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים; אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע.: וכאן מתעוררות כמה שאלות. א' - אם המעלה היא בעצם ההקדמה של נעשה לנשמע - מספיק כתר אחד עבור ההקדמה, מדוע שני כתרים? ב' - אם יש עניין בנעשה ובנשמע, כל אחד לעצמו - אז צריכים שלושה כתרים, אחד לנעשה, אחד לנשמע ואחד להקדמת נעשה לנשמע, למה רק שניים? וגם, בפרקי אבות [ד] כתוב: רבי שמעון אומר, שלושה כתרים הן - כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות; וכתר שם טוב, עולה על גביהן. אז למה במתן תורה רק שנים? ומדוע ר' שמעון אינו מונה גם את כתר שם טוב ויהיו ארבעה כתרים?
ובכן, כתר זה משהו שמונח על הראש וברוחניות זה רומז לעל מודע. בחלק המודע שבנפש, מהחכמה ומטה, התנועה היא חלקה יחסית. כאשר עולה איזה רעיון בראש - לא לוקח הרבה זמן לתרגם אותו לשפת המעשה, גם אם המעשה בפועל עלול להתעכב מסיבות צדדיות. השכל עשוי להתגלות באברים שונים של הגוף, ומיד. כך למשל היד המוכשרת לכך - תצייר מיד מה שהשכל רוצה, ובה יתגלה השכל. וכן ברגליים הרוקדות ועוד ועוד. לעומת זאת המעבר מן הכתר, מן העל מודע אל השכל - לא בהכרח יהיה חלק כל כך. שעל כן כתר זה גם מלשון המתנה, "כַּתַּר-לִי זְעֵיר, וַאֲחַוֶּךָּ" אומר אליהוא לאיוב [פרק ל"ו]. כי בהחלט יתכן שאדם לא יתוודע כלל למה שמסתתר בעל מודע שלו, ואז גם אין דרך שבה יתגלה הדבר.
כאשר האדם מתוודע לכתר של עצמו, לעל מודע, זו בחינת הרצון שמתעורר אצלו לאיזה עניין. ורק אז השכל יכול לבוא לידי ביטוי, כאשר העל מודע הופך למודע, מכח הרצון שהתעורר. אומנם בשלב הזה, פעולת הרצון על כוחות הנפש היא מיידית; מיד שעולה ברצונו להניע את ידו - היא נעה, אבל עלול לחלוף זמן ארוך בלא שיתגלה רצון כלשהו, כי אינו עובר את המחסום שבין הכתר, העל מודע, לבין הראש בו שוכן המודע. החלק המודע מצד עצמו, הוא מוגבל בהגבלות הטבעיות לאדם. אצל כל אחד, השכל יבין בהתאם ליכולתו האישית, וכן כוחות הנפש כולם. העין תראה (או לא) לפי יכולתה בהתאם למצבה הפיזי, האוזן תשמע וכו'.
לעומת זאת כאשר מדובר בכתר, בעל מודע, ההגבלות האלו אינן קיימות. כאשר האדם מודע לכך שיש מעליו כח עליון המנחה אותו, והוא חותר להתחבר אליו ולפעול בהתאם להנחיותיו, הוא יגיע להשגות נעלות באין ערוך יותר מאשר אם יתרכז בכוחותיו המודעים בלבד. וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע. בכך הם העידו על עצמם כי הם מודעים לאותו כח עליון הניצב עליהם ומנחה אותם, שעל כן הכריזו: 'קודם נעשה מה שהוא מצווה ורק אחר כך נשמע. כלומר נתאמץ להבין'. בכך, כנ"ל, הם זכו שמלאכי השרת יקשרו להם שני כתרים שנועדו לחבר אותם אל העל מודע בשני הקווים המרכזיים של עבודת ה' - קו החסד, ימין, וקו הגבורה - שמאל. מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
במשנה, ר' שמעון מזכיר לנו שיש רמות נוספות - עליונות יותר של על מודע, שגם הן עשויות להתחבר אל המודע. כתר כהונה וכתר מלכות מייצגות את הימין ואת השמאל. כתר תורה מייצג את הקו המרכזי בעוד כתר שם טוב עולה על גביהן ואינו נכלל במנין, כי מעלתו מציבה אותו בעמדה שמעל למנין. וזהו גם הקשר בין פרשת השבוע, נשא - נשיאת ראש בני ישראל, לבין חג השבועות. את הגובה הרוחני שלנו קיבלנו במתן תורה במעמד הר סיני. גובה רוחני זה, אינו קבוע אצלנו. הוא מותנה בקבלת התורה על ידינו, ודווקא בהקדמת נעשה לנשמע.
פרשת השבוע היא הארוכה ביותר בתורה, קע"ו פסוקים. זהו גם מספר הפסוקים בפרק הכי ארוך בתנ"ך - תהלים קי"ט, שם יש לכל אות מכ"ב אותיות לשון הקודש - שמונה פסוקים המתחילים בה. זהו הפרק העיקרי בתהלים שמדבר על הקשר של יהודי עם התורה, שהיא המאפשרת את נשיאת הראש שלנו. גם, בכל שבוע - בשבת, אנחנו זוכים לנשיאת ראש, הגבהה רוחנית במתנה מלמעלה. אין מחלוקת על כך שהתורה ניתנה בשבת, ומעניין שערכה המספרי של השבת, 702 הוא כפול בדיוק מהערך המספרי של פרשת השבוע נשא, 351. כאמור, הגובה הרוחני הוא תוצאה של הקדמת נעשה לנשמע, ואין טעם לדבר על מה שקורה אצלנו כאן ועכשיו. צריכים לפעול לתיקון והדרך היא לקבל את התורה תוך הקדמת נעשה לנשמע.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.
