בימי קדם, כאשר נדדה שנת המלך והוא ביקש שיקראו לו מספר הזיכרונות ונפלו על השם מרדכי - קראו לזה נס. בזמננו, נדדה שנתו של עיתונאי והוא נזכר ביומן האלקטרוני של שולה זקן שהיה מונח במשטרה ובפרקליטות כאבן שאין לה הופכין. הזכיר להם, ונפלו על השם טלנסקי. גם לזה אני קורא נס. מפני שכמו שבמגילה ההיא כבר נפל הפור ונקבע תאריך השמדה לחודש אדר, כך גם בזמננו נפל הפור ותאריך השמדת יישובי ההר נסגר לסוף השנה הזאת.
אמנם, שם התכוונו להמית את היהודים וכאן רק לעוקרם, לנשלם, לגרשם ולהופכם לפליטים ושברי-אדם, אך גם בכך די כדי שלזאת ייקרא " גזירה" ואת יום נפילתו של הצורר, מחולל האסון, יציינו כיום חג. לכאורה, הביטוי "צורר" קשה, כי אנחנו רגילים לביטוי "צורר היהודים", והאם יכול יהודי להיחשב צורר לאחיו היהודים? נשאיר זאת לבלשנים ולפילוסופים. דבר אחד ברור: לו גוי היה מתכנן להרוס באלימות את מפעל ההתנחלות היהודי, לגרש מאה אלף יהודים ולמסור את בתיהם, שדותיהם, מפעליהם ומוסדותיהם לאויביהם ואף להוציא את מתיהם מקברותיהם ולגרום לחילול,שריפה והרס של בתי הכנסת ובתי המדרש שלהם - לגוי הזה היו קוראים "צורר", ולנפילתו - נס.
צריך לשאול רבנים, אם ציבור שניצל מאסון כבד כזה מברך "הגומל". אני בלבי, מכל מקום, בירכתי "הגומל" על שניצלנו - משפחתי, בני עמי ואני מגירוש, ובתינו מחורבן. מה לעשות, אנחנו תלויים בניסים, מפני שבדרך הטבע, ע"י התהליך הדמוקרטי ובאמצעות מנגנוני השלטון הדמוקרטיים האמורים להאיר את עיני העם, לגבש את רצונו ולתרגם רצון זה למעשים של השלטון, אנחנו לא נושענו. ולמרות שאצלנו כל האיברים הדמוקרטיים ברוך השם במקומם, והם כביכול פועלים ומתפקדים, שוב ושוב אין ביכולתם להציל את המדינה ואת העם מידי מנהיגים עיוורים, טיפשים, רשעים, קנאים והוזי הזיות או מושחתים.
יש אימרה שלכל עם המנהיגים שהוא ראוי להם: לא נכון! לעם ישראל מגיעים מנהיגים יותר טובים מאלה שיש לו ומאלה המתכוננים להחליף אותם.
מרוב תיסכול המצאתי כבר לפני כמה וכמה שנים, בדרך ההלצה, נוסחה פוליטית כיצד לשרוד ממשלות רעות: להפעיל בכל זמן נתון שתי ועדות - אחת להפלת הממשלה המכהנת, והשנייה להפלת הממשלה שלאחריה. זאת במגמה, ששום ממשלה לא תמשול יותר משנה וחצי - גג, הזמן הדרוש לה להתארגן ולגרום נזק של ממש.
הנוסחה הזאת הצילה אותנו משיניהן של ממשלות קודמות, ואם תתאמתנה התקוות וייקבע מועד לבחירות חדשות, יצא שגם עכשיו ניצלנו ברגע האחרון ממש. שתי שנות ממשל אולמרט כבר היו למעלה מן המידה והן הביאונו - גם ביש"ע, גם בגולן, גם בירושלים - אל סף התהום.
לאנשים רציניים ומיושבים שיטענו שהנוסחה הזאת חוטאת נגד עיקרון יציבות השלטון, נמשיל משל: לו מצאו האנשים האלה את עצמם במכונית שנהגה מטורף והוא מדהיר אותה לעבר תהום, מה היו מעדיפים - מכונית כשירה ותקינה, או אחת שגלגליה מפונצ'רים והמנוע שלה מפוצץ?
הוועדה השנייה אומרים, שנתניהו ינצח בבחירות הבאות. חגי סגל ב"מקור ראשון" שם לב, שכבר היום, מתוך האופוזיציה, האיש מדבר רק על ירושלים. יהודה ושומרון, ובהם 300,000 נפש האמורים להיות קהל הבוחרים הטבעי שלו - יוק, אינם! הסיבה ידועה: אילו הכליל אותם בין החוסים בצל מדיניותו העתידית, לא היה יכול להציע לבוחרים הנהגה חדשה ובה דמויות כמו דן מרידור ועוזי דיין, שניצבים בסוף הקצה השמאלני של הקשת הפוליטית. זה עתה הבטיח נתניהו בוועידת הליכוד בגולן שהליכוד יגן על הגולן ועל ירושלים. מכלל הן אתה שומע לאו, ולכן כבר מעכשיו צריכה לפעול גם הוועדה השנייה, זו שתגן על יהודה, שומרון וחבל עזה (שלא התייאשנו ממנו) - מפניו. וגם על ירושלים, שנתניהו לכאורה מחוייב לשמור עליה.
כדי לבסס את התיזה שלי, אביא דוגמה אקטואלית. קראנו בידיעות אחרונות (1.6.08) שישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני בוטלה "מחשש לעימות מתוקשר בין השרים הבכירים". ועוד: "אולמרט ביטל ברגע האחרון את נסיעתו למצרים של ראש המטה הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, אלוף (מיל.) עמוס גלעד. לדברי יועציו... הוא הבהיר לברק, כי נסיעתו של גלעד אינה בסמכותו כשר הביטחון, אלא מחייבת החלטה של הקבינט". ואת הקבינט.. . לא כינס!
עוד מסופר באותו העיתון: "עד היום ניהלו משרד החוץ, משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון - כ"א בנפרד ובצינורות שלו - מגעים עם המצרים בנוגע להסדר אפשרי עם חמאס. כל אחד מידר את השני. כולם הסתירו מכולם, וכ"א האשים את האחר שהוא מדליף ומחבל בתהליך. המצרים ניצלו זאת. כשלא הסתדרו עם נציגי משרד הביטחון, הם הלכו להלשין לאנשי משרד ראש הממשלה, וחוזר חלילה".
המצב המתואר כאן, מעטו של אלכס פישמן, כתב ופרשן רציני, נראה מבחינה ספרותית כקומדיה, ואכן הוא מבזה את תדמיתה של מדינתנו. בפועל, הוא גורם לשיתוק. שלושה מזיקים - ראש הממשלה, שר הביטחון ושרת החוץ - משתקים זה את זה וזה את זו, אולם רק בזכות השיתוק הזה אנחנו עדיין נושמים.
אנסה להגן על הנוסחה שלי גם בדרך הפוכה. לו שררו השלום והאחווה בין הדמויות המסוכנות האלה והם היו מסוגלים לגבש מדיניות אחת, אחידה, מול החמאס והמצרים כדי לשים קץ למצב הבלתי נסבל בדרום הארץ, אלו אופציות היו להם?
לכרות הסכם "רגיעה" עם החמאס? כתוצאה מהסכם כזה היה מוסר המצור הבינלאומי מן הגוף הטרוריסטי הזה והוא היה מקבל מאיתנו חותמת כשרות ומתקבל בעולם כעובדה מדינית לגיטימית. גם המצור שלנו על הרצועה היה מתבטל והמעבר למצרים היה נפתח ועובר לשליטת החמאס. לא היה עוד צורך להבריח אמל"ח לרצועה, הם היו מיובאים לשם בגלוי דרך מעבר רפיח. רק צד טוב אחד היה ל"פתרון" הזה - קירוב קיצו של אבו מאזן ושלטון רמאללה, שכן - כפי שהחמאס מסוכן לנו מבחינה צבאית, כך הפת"ח מסוכן מבחינה מדינית: לידיו אנחנו אמורים למסור את נחלת אבותינו.
אם לא "תהדייה", אזי האופציה המדוברת היא "הפעולה הצבאית הגדולה" למיגור החמאס. לא אחר מאשר חיים רמון דורש שצה"ל "ייכנס בהם" כדי לשים קץ לשלטונם. וכל כך למה? מפני שמבלי להחזיר את רמאללה לשלוט בעזה לא תוכל לקום המדינה הפלשתינית, משאת נפשו. והואיל ואין סיכוי שהצבא החדש שהאמריקנים, האירופים, הירדנים והרוסים בונים לאבו מאזן יעשה את המלאכה הזאת, תוטל המטלה הזאת על צה"ל.
נותר לשאול, האם עם ישראל מוכן לשלוח את בניו אל שדה הקטל כדי לכבוש את נווה דקלים מחדש? ולשם מה? כדי למוסרה לאבו מאזן! האם יצאנו לגמרי מדעתנו? מה גם, שאולמרט וחבורתו, אדריכלי "ההינתקות", בוחלים בכל פעולה קרקעית מפני שהיא מזכירה להם אדמה וכיבוש. והלא כדי לברוח מאלה הם הפסידו לנו ביודעין את מלחמת הלבנון השנייה!
נותרה עוד חצי אופציה, לנהל נגד החמאס מלחמה מתמשכת של סיכולים ממוקדים ושל גיחות עמוקות כואבות, שיטתיות, שיתישו את האויב ויוציאו מידיו את היוזמה. צה"ל המציא את השיטה הזאת וזכה בה להצלחות, אך נאלץ להפסיק בפקודת הדרג המדיני, מפני שהפעולות האלה סיכנו את מעמדו של "הפרטנר" אבו מאזן. מעמדו נעשה בלתי נסבל בציבור שלו, ככל שצה"ל הפיל חללים בין הפלשתינים בעזה. ובמילים אחרות: אולמרט, לבני וברק מונעים מצה"ל לעשות את מה שהוא יודע ויכול לעשות להצלת רבע מיליון יהודים בדרום משיני הפצמ"רים והקסאמים - ובלבד שלא להפריע למו"מ על הקמת מדינה פלשתינית ביהודה, שומרון וירושלים...
וכך נותרה ממשלת אולמרט ללא אופציות בדרום. האופציה לשלוח את צה"ל להכות את החמאס ולהישאר בתוחמת הצפונית, בנצרים ובגוש קטיף, תוך הישענות על יישובים יהודיים שייבנו מחדש, כדי להילחם משם ביורי הקסאמים וכדי לחסום משם את ציר פילדלפי מפני הברחות - האופציה הזו, היחידה שיש בה טעם ותכלית, סגורה בפני "חבורת ההינתקות" שבשלטון. היא אינה יכולה להודות שהנסיגה מן המקומות האלה היתה משגה ושההתיישבות היהודית, שהושתלה שם מלכתחילה בצפייה מראש למצב שהתהווה, ראתה את הנולד, ועל כן צריך לתקן את הטעות. לממשלת אולמרט אין דרך חזרה, גם מבחינה בינלאומית. היא נדונה להיות ממשלת שיתוק.
הרי לנו דוגמא מן המציאות, מדוע "יציבות שלטונית" של חבורה כושלת היא הגרוע מכל התסריטים האפשריים.
אמרנו שנפילת ממשלת אולמרט היא לא פחות מנס, אך אין זה נס למתנחלים בלבד. זה גם נס לתושבי ת"א, פ"ת, נתניה, חדרה, עמק יזרעאל וכל המרכז, כל אלה שהסכם על מדינה פלשתינית יביא אותם אל קו האש. גם הם צריכים לברך "הגומל".
החלפת ממשלה רעה בממשלה רעה אחרת אינה פותרת, כמובן, בעיות קיומיות כמו התעצמות סוריה בנשק רוסי חדיש ומסוכן, השתלטות החיזבללה על הלבנון או האטום האירני. אולם, הפקדת בעיות קיומיות כאלה בידי אדריכלי תבוסת מלחמת לבנון השנייה, שניהלו אותה לפי "כללי העייפות" של אולמרט ("עייפנו מלהילחם, עייפנו לנצח, עייפנו מלהביס את אויבינו") - בוודאי ובוודאי אינה הפתרון.
לא נותר אלא לקוות, שהיחלשות השלטון המרכזי והתחלפותו המתמדת יתנו לבעלי המקצוע יותר חופש לעשות את מה שהם יודעים ובדרך כלל יודעים היטב.
אם קברניט הספינה השתגע, מעמידים ליד ההגה - אפילו מלח פשוט.
