הירידה החדה באמון הציבור בבית המשפט העליון בשנה האחרונה, כפי שנקבע בסקר השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הובילה את נשיאת בית המשפט לתגובה מיידית עוד ביום פרסום הממצאים [10.6.08, נאום בטכס חלוקת תעודות לעורכי דין חדשים]. תמצית הדברים: הכול בגלל שר המשפטים וגם התקשורת.
הנשיאה התנסחה כמובן באופן שונה, כמקובל אצל כבודם: "חשוב שנזכור כי בשנה החולפת מצא עצמו בית המשפט לראשונה בתולדותיו במוקד של התקפות ישירות ונאלץ להתגונן מפני הרצון לכרסם במעמדו, מגמה שנתמכה בחלקה, כמנהג ימינו אלה, גם בגיבוי תקשורתי. צר לי על כך, כיוון שבית המשפט אינו יכול לרדת לזירת המחלוקת, אינו מבקש עימות פוליטי ואינו מצוי במצעד הרייטינג. בפני בית המשפט עומדות הכרעות בסוגיות הקשות ביותר".
תגובת נשיאת בית המשפט העליון הייתה אומנם מיידית אך גם צפויה. לא בטוח שהייתה בה קריאה נכונה של תמונת המצב.
רוב הציבור אינו מאמין בבית המשפט העליון כמה עובדות: בשנת הסקר הקודמת, נהנה בית המשפט מאמון של 61% אחוזים מן הציבור. בשנת הסקר הנוכחית ירד האחוז ב-12% והסתכם ב-49%. זו ירידה משמעותית. אומנם בשנים האחרונות ישנה מגמה של ירידה נמשכת באמון הציבור בבית המשפט, אך באחוזים נמוכים הרבה יותר והיו ששייכו זאת לירידת האמון הציבורי בכלל במוסדות המדינה. אבל ירידה בת 12% בשנה אחת, חורגת הרבה מקו המגמה ומורידה את אמון הציבור במערכת המשפט לשפל חסר תקדים. לראשונה מסתבר, כי 51% של הציבור אינם נותנים אמון במוסד המשפטי העליון במדינה.
השופת ביניש בדברי התגובה ניסתה להפחית מחומרתם של הממצאים והצביעה על כך ש"מלבד צה"ל שגם בו ירד האמון, עומד בית המשפט בראש המוסדות הזוכים לאמון הציבור". כלומר, לא נורא. האמנם?
מנתוני הסקר אכן עולה כי בראש רשימת המוסדות הזוכים לאמון הרב ביותר צה"ל עם 71% – ירידה של 3% בהשוואה לשנה שעברה. במקום השני, כפי שאמרה השופטת ביניש, בית המשפט העליון עם 49%. מספרית אכן מופיע ביהמ"ש העליון במקום שני, אבל ראו את הפער בין הראשון לשני. ועוד דבר, מידת האימון הציבורי בצבא פחתה בשנת הדוח ב-3% בלבד. בבית המשפט העליון פחת האמון הציבורי ב-12%. כאן גם צריך לציין כי ברקע האמון/אי האמון בצבא עומדת מלחמת לבנון השנייה על כשליה. יהיו מי שיאמרו כי הפקת הלקחים ע"י הצבא בלמה את שחיקת האמון הציבורי בו.
בחזרה לעניינינו דומה שאין חולק על עובדת השחיקה הניכרת שחלה באמון הציבור במוסד השיפוטי העליון במדינה. התהליך נמשך כבר מספר לא מבוטל של שנים. אך מה גרם לנסיגה הדרמטית באמון דווקא בשנה האחרונה? האם זו תוצאת פעילותו של שר המשפטים המצטייר ובצדק כמי שמבקש לצמצם את מעורבותו של בית המשפט העליון והבג"צ בנושאים שונים? מי שיקבל הנחה זו, כפי שגם עולה מדברי השופטת ביניש, עושה לעצמו מלאכה קלה.
האם למערכת המשפט אין חלק בשחיקה אמון הציבור? האם להתנהלות מערכת המשפט ושלוחותיה אין חלק בירידת קרנו של בית המשפט בעיני הציבור? האם לסגנון ההתבטאויות השופטים העליונים נגד שינויים מוצעים אין השפעה? אז שופט אחד אומר כי מי שיציע משהו שהוא מתנגד לו אז הוא [השופט העליון (בדימ.)] "יגדע את ידו" האחר טוען שההצעות הן סכנה לדמוקרטיה ואם תתקבלנה יהיה רע ומר. אלה תיאורים עדינים ומינוריים לדברים. גם הנשיא (בדימ.) של העליון [ברק] גם הנשיאה הנוכחית משתתפים פעילים במצעד "קריאות הקרב", שמשמעותן אחת: התנגדות לכל שינוי שאינו מקובל על השופטים. שכחו שהם אינם הריבון ואינם המחוקקים.זכותם כמובן להשמיע את דעתם, אך הם מגייסים לעזרתם את טיעון הקסם מפסקי הדין שלהם. ומה שלא נראה בעיניהם לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני" [איזה ביטוי יפה].
וכך, בעוד מלחמת ההצהרות מתנהלת ומחריפה ודברי השופטים זוכים להבלטה בתקשורת גוברת ההסתייגות של הציבור מהם. רוב האנשים אינם אוהבים את ההתנהלות הפומבית הזו, כל שני וחמישי, של השופטים. עובדה. זה משתקף בנתונים.
שופטים שהסתבכו בפלילים; ומריבות בצמרת המשפט אבל זה לא הכל: בשנה האחרונה אנו שומעים על שופטים שהסתבכו בפלילים, הועמדו למשפט או זומנו להליך משמעתי. זה אינו משפיע? והסחבת בדיונים המשפטיים זה כלום? והמריבות בין נשיאת העליון לנשיאת בית משפט השלום בת"א, התערבות נציבת תלונות השופטים בפרשה ומה שנאמר ע"י השופטת המעורבת על שיקולי הנציבה ונשיאת העליון, האם זה מעורר אמון יתר. ולא מדובר בגורמים זוטרים במערכת.
ומה על הדלפות המשטרה נגד השופט המחוזי טימן שזיכה נאשם ברצח בשל חקירה לקויה לטענתו, של המשטרה. [כך בפסק הדין] ותגובתו של השופט כי הוא חושש פן יפגעו בו פיזית בעקבות דברי גורמים במשטרה נגדו? וכיצד הציבור מתרשם מדברי ההתרסה של השופט טימן נגד מערכת המשפט בכלל? ומה על חרם השופטים נגד עורכי הדין שביקשו לבצע סקר שביעות רצון בין חברי לשכת עורכי הדין בקשר לשופטים שהם מופיעים בפניהם? האם כל ההתרחשויות האלה מוסיפות לאמינות המערכת המשפטית בעיני הציבור? [אפשר להוסיף עוד ועוד דוגמאות מסוג זה].
סיכומו של דבר – תיטיב מערכת המשפט לעשות אם תפנים את משמעות הממצאים ותפעל להגברת האימון הציבורי במערכותיה. יתכן מאוד שלצורך השגת מטרה זו נדרש שידוד מערכות ובדק בית רציני. אבל ההנהגה המשפטית צריכה להפנים: לא הכול באשמת השר פרידמן.
