שבע שנים סובלת חברת הכנסת זהבה גלאון מהטרדה מינית קשה, או כ
פרשנותה של ד"ר אורית קמיר - הטרדה מאיימת בעלת אופי מיני בוטה. שבע שנים, ולא ידענו דבר. בנוסף אליה, סובלות חברות כנסת נוספות מהתופעה. היא לפחות עלתה לשידור, מעט מדי ומאוחר מדי. הן - אף לא נחשפו בשמן.
איזה מסר הן מעבירות לנפגעות תקיפה מינית, לנשים שהוטרדו מינית, שסבלו מהטרדה מאיימת, אפליה בוטה על-רקע מיני או היו קורבן לאלימות?
התשובה פשוטה: נשים, תשתקו.
בינואר 2004, התראיינה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי ואמרה, כי בכל יום היא מוטרדת מינית בכנסת לפחות שלוש פעמים. חברות הכנסת שתקו ולא צידדו בה, חברי הכנסת התקוממו על ה"הכפשה" הזו מצידה של חברת הכנסת גבריאלי. בפועל, מסתבר שנבחרי הציבור שלנו ניהלו מציאות כפולה, מוסר כפול, פנקסי חשבונות כפולים: אלו הגלויים, המגנים בתוקף את התופעה ומתנערים מכל קשר אליה, ואלו הסמויים - המנסים להשתיק את חברות הכנסת המוטרדות.
כל אותו זמן קיבלו מספר ח"כיות גלויות דואר עמוסות בטקסטים מיניים, התייעצו עם חבריהן למליאה ושתקו. שתיקת הכבשים. רק שבמקרה דנן, הכבשים הפרלמנטריות שתקו, ונפגעות תקיפה והטרדה מינית בישראל הן שהובלו, בעקיפין, ע"י חברות הכנסת, כצאן לטבח. לו היו הח"כיות ממלאות את חובתן הבסיסית לציבור הבוחרים והבוחרות שלהן ומדברות - אולי הייתה זו התחלה של יצירת מציאות אחרת, כזו המעניקה לגיטימציה לנשים להתלונן ומצמצמת את תופעת "האשמת הקורבן", שאפיינה כל כך את ריבוי הפרשיות שנחשפו כאן בשנים האחרונות. ביניהן - פרשת רמון, פרשת הנשיא קצב, פרשיות שונות של ראשי רשויות ונבחרי ציבור, כולם מלווים בסוללות יועצים משפטיים שהעבירו ללא כל קושי את האשמה בתקיפה, מהתוקפן אל הנשים המותקפות.
וחברות הכנסת שתקו. בראיון ליעל דן (11.6) עם חשיפת הפרשה, אמרה ח"כ גלאון כי האינסטינקט הבסיסי שלה היה לחשוף את ההטרדה ואת המטריד מלכתחילה, אולם "שורת מומחים" (לדבריה) המליצה לה להימנע מכל חשיפה. ח"כ גלאון - אישה לא צייתנית בעליל ופרלמנטרית דעתנית במיוחד, צייתה להם, ויצאה לתקשורת רק כשהיה לה ברור, שזה עניין של זמן לא רב עד שייחשף שמה. מדוע? שאלה מצוינת. חברת הכנסת גלאון הסבירה שלא רצתה לבנות קריירה על בסיס ההטרדה המינית המאיימת שעברה. ככל שאני הופכת את ההסבר הזה בראשי מאז ששמעתי אותו, הוא עדיין איננו מובן לי:
- האם אין חובה על ח"כ גלאון וחברותיה בכנסת לבסס את הקריירה שלהן על דוגמא אישית?
- האם לא מוטל עליה להיות בבחינת "נאה דורשת נאה מקיימת"?
- כשהיא מקבלת במשרדה מוטרדות ונפגעות תקיפה מינית ומסייעת להן לתבוע את כבודן ואת תוקפיהן - האם אין היא מבססת בכך את הקריירה שלה על גבן הכפוף של נשים, שהאירועים החלישו את יכולת העמידה שלהן במסלול הייסורים המזומן למתלוננות, בעוד היא חוסכת מעצמה את המסלול הזה?
- האם אינה בונה את הקריירה שלה על שימוש ציני בתקשורת על-מנת להרוויח ניקוד פוליטי, להקדים בשניות את החשיפה מבחוץ?
ח"כ גלאון, כמו גם חברות כנסת אחרות ששומרות על זכות השתיקה ומועלות בכך באמון הציבור, בביטחון האישי ובריבונותן של נשים בכלל, אינה מייצגת אותי. היא מייצגת נשיות מדוכאת ומדכאת, כזו שאינה נותנת קול ומנדט לאישה מן היישוב, למחות נגד העוול שנעשה לה מתוקף היותה אישה. היא מונעת ממתלוננות את הזכות הבסיסית ללגיטימציה ולשמירה על זכויות האדם שלהן כקורבן. ח"כ גלאון בגדה בי אישית, בגדה בא' ממשרד התיירות, ב-א' מבית הנשיא, בגדה ב-ה' המתלוננת על רמון, בגדה בקורבנות המותשות של אנשי תקשורת, תיאטרון, אקדמיה ואנשי ציבור, קורבנות שעברו אונס ציבורי וטראומה חוזרת וקשה מרגע התלונה, שח"כ גלאון וחברותיה יכלו לחסוך את מקצתה לו עמדו באומץ וביושרה על זכותן, כנשים המייצגות את בוחרותיהן, לחיים ללא איום והטרדה.
לחברת כנסת אין את הפריבילגיה המוקנית לאזרחית הקטנה, המאפשרת לה ליהנות מזכות השתיקה. היא חייבת לדבר. היא שליחת ציבור, היא מייצגת את כולנו.
אני קוראת לחברות הכנסת המוטרדות להיחשף לאלתר ולפעול ביושר ציבורי, שקיפות ויושר אישי, נגד העבריינים. אני קוראת להן לבקש סליחה ומחילה מציבור הנשים בישראל, על שלא התלוננו מיד בתחילת הפרשה.
