פעמיים החליט הקבינט המדיני ביטחוני להסלים את הפעילות נגד החמאס בעזה ולהתחיל במערכת חיסולים של בכירי הארגון. כמו שהמאמצים לרגיעה מדינית חשובים להצדקת פעולה צבאית רחבה בעזה, אם נזדקק לה, כך גיוון אפשרויות הפעולה הצבאיות בעזה הכרחי כדי שנהיה משוכנעים שאין דרך פעולה אחרת זולת מבצע כולל לכיבוש הרצועה מחדש.
חוץ מהבל הפה של בכירינו, לא נעשה שום מאמץ שהוא להסלים את הפגיעה בחמאס ובכיריו, פעולה שהוכחה בעבר כמשמעותית ומרסנת. כל המלחמה בירי הטילים מעזה, מאז מונה שר הביטחון הנוכחי לתפקידו, התמקדה בשפע של הצהרות ובמלחמה עיקשת ביתושים - קרי בחוליות הירי עצמן ובדרג הלוחם הזוטר של החמאס. לאנשי החמאס הבכירים עומדת זכות נדירה להרחיב את הביצה, לגדל יתושים ולנהל באין מפריע ובביטחון מלא את ענייניהם.
החמאס מפיק באופן מתמשך דיבידנד (רווח בלעז) מהחזקתו של גלעד שליט. ממשלת ישראל ידעה בעבר לתעל את הרווח משבויינו לאפיק הבלעדי של החלפת שבויים. בפני מי שהחזיק בעבר בחיילינו עמדה החלופה להפיק רווח גדול מהחלפת השבויים או להישאר ללא שום תמורה. לגבי גלעד שליט יצרה ישראל נוסחה חדשה - אל מול הרווח העתידי שבעסקת חילופי השבויים מפיק החמאס רווח עצום, יום יומי ומצטבר מהשבוי שבידם עד כדי תמריץ שלילי לשחררו. הרי מיד אחרי שתתבצע העסקה האפשרית לשחרור שליט תוסר מהם כיפת המגן האישית, וחודש אחרי העסקה ישכיח היום יום את שמחת הניצחון. לא כמות האסירים או איכותם עומדת למכשול בפני סיום עסקת שליט, אלא הרווח שהחמאס מפיק מכל יום נוסף עם גלעד, לדאבון יישובי עוטף עזה.
מבחינת ישראל, החיסיון של בכירי החמאס יחבל קשות ביציבותה של כל רגיעה אפשרית, אם אכן תושג, ומקרבת את האפשרות המאוד לא רצויה של מבצע בעזה. למבוי הסתום הזה שבו ישראל מוגבלת בחופש הפעולה הצבאי והמדיני שלה ובמקביל יוצרת אצל החמאס תמריץ שלילי לשחרור גלעד שליט, אחראי שר הביטחון ולא הפריימריז בקדימה.
בישיבת הקבינט האחרונה, כאשר הרמטכ"ל נשאל לגבי פעולה אפשרית בעזה, דרש הרמטכ"ל הגדרה של מטרות הפעולה. הסתבר בצורה מביכה שלא ברור לאיש משרינו, אחרי שבע שנות דיונים וישיבות אין סוף, מה מטרה צריכה להיות לפעולה שכזו, גם לא לשר הביטחון. היחיד שהיה לו רעיון כזה, לצערי הזוי למדי, היה חיים רמון שהציע לכבוש את עזה ולמסור אותה לדחלאנים. העובדה שאין לשרינו הגדרת מטרה אפשרית וברורה היא מביכה למדי (וינוגרד, אמרנו?). העובדה שאין מטרה כזו לראש הממשלה ולשר הביטחון כבר צריכה להדיר שינה מעינינו.
בתקופת כהונתו של אהוד ברק אירעו שני אירועים עם משמעות אסטרטגית. הראשון - פריצת החמאס את הגבול עם מצרים ב-2/01/2008 . האירוע יצר שפע של הזדמנויות מבצעיות ומדיניות, אלא שלא התקיים עליו שום דיון משמעותי בדרג בכיר במועד רלוונטי. האירוע השני היא המהפכה השקטה של החיזבאללה בלבנון לפני חודש, שהסתיימה בהסכם דוחא יומיים לפני פרוץ השלום עם סוריה. איננו יודעים כיצד התייחסה מערכת הביטחון לאירוע; אם להסיק מהתנהלותו של ברק, זה גם לא חשוב.
כרגע שר הביטחון יוצר באופן מובהק מדיניות שלילית של אי ביטחון בכך שהוא כורך את גלעד שליט בתהליכים, בכך שהוא מצמצם את החלופות המבצעיות למבצע או רגיעה בצל התעצמות החמאס כחלק מהחגורה האירנית הנבנית סביבנו, ובכך שאין לו מטרות מוגדרות בתחום החומרי הפיזי ובתחום המדיני למבצע אפשרי בעזה.
עד שברק יואיל להסתלק מחיינו, צריך לנתק את גלעד שליט מהאירועים הצבאיים והמדיניים. הוא צריך להיות מטלה לחמאס ולא נכס מניב יום יומי.
