מגילת רות הנקראת בחג השבועות - חג מתן תורה, שזורה כולה במסרים חינוכיים ובלקחים ייחודיים ונצחיים. היא מתחילה את הסיפור מתקופה של שפל רוחני בעם ישראל ("דור השופט את שופטיו", "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה"), בימי רעב ודלות גשמית ורוחנית כאחד, כאשר עיני העם נשואות אל המנהיג - ממשפחת האצולה - אלימלך - המיוחדת במינה בעושרה הרוחני והגשמי, ומטבע הדברים היה אלימלך צריך להושיט יד לדלי העם. אך לא! אלימלך מחליט לברוח עם משפחתו מן המערכה, לארץ מואב.
אלימלך שבורח מן המערכה, לא מנצל את מעמדו הכלכלי והציבורי המיוחד למען הכלל, ונענש על כך מאת ה', במיתה. המגילה מתחילה בכך, לדעת חז"ל כדי ללמד לדורות, עד כמה יש להיזהר לאיש המנהיג בדורו, להיות קשוב לרחשי לב הקהל ולהקריב את עצמו למענם ככל יכולתו ואפשרויותיו. אחרת, הוא חוטא לתפקידו ולמעמד שניתן לו כזכות מאת הבורא.
אלימלך פשע בתפקיד ובזכות שניתנה לו. הוא שהיה עשיר בכל התכונות האפשריות אשר היו צריכות לדורו, הוא שהיה ממשפחת מלכים - משפחת האצולה - במקום לעמוד בראש העם בשעה קשה זו, בחר בדרך הקלה - בריחה מהמצב - מארץ ישראל לארץ מואב.
בשולחן ערוך (חלק יורה דעה, סימן רמ"ז הלכה ג') בהלכות צדקה נפסק להלכה. וז"ל: "כל המרחם על העניים הקב"ה מרחם עליו: הגה: וייתן האדם אל לבו שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שוועתו כך הוא ישמע שוועת עניים גם ייתן אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם וסוף האדם שיבוא הוא או בנו או בן בנו לידי מדה זו וכל המרחם על אחרים מרחמים עליו (מלשון הטור).
יסוד מוסד הוא ביהדות לאורכה ולרחבה, הכלל "מידה נגד מידה" - האומר: כי "באותה מידה שאדם מודד, מודדים לו". כלל זה מיושם בכל תחום מחיי האדם ובמיוחד בעניינים שבין אדם לחברו. דברי ההסבר של הרמ"א על דברי המחבר, בעל השולחן ערוך, באים להמחיש את חומרת העניין של הרגישות לזולת, ועד כמה אכזריות האדם כלפי העני יכולה להיות לו לרועץ, ומאידך רחמנותו יכולה לסייע לו בשעה שמידת הדין תהיה מתוחה עליו. שהרי "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
איש לפי כוחו מנהיגות, אינו רק עניין של הצלחה וכישרון, כי אם שילוב של תכונות שונות אשר לפי דעת חז"ל, אם האדם ניחן בהן, הריהו יכול להצליח בתפקידו. אחרת ייכשל בתפקידו הרם.
התנ"ך מלא בדוגמאות, לאלו תכונות אופי זקוק המנהיג האידיאלי. כך אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב) כי משה רבנו ודוד המלך, נבחנו בתפקידם כרועה צאן. דוד היה מסדר את הצאן לפי הסדר, מי הצעיר ומי המבוגר יותר, וכפי כחם היה רועה אותם בשדה. "ה' צדיק יבחן" (תהילים י"א פסוק ה'). ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעַמי. פסוק עא').
גם משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני [ש]צמא ועייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם - כך חייך, אתה תרעה צאני ישראל".
הרי לנו פרמטר חשוב ובסיסי באישיותם של שני האבות - רחמנות על הברואים, ודאגה כנה לכל צרכי היחיד והכלל כאחד. בנוסף, תכונה נוספת: על המנהיג להיות בהקשבה לזולת ולרחשי לב הציבור באופן תמידי. כך, שומע משה לחתנו יתרו האומר לו להאציל סמכויות שיפוט על ראשי העם. משה מקבל את העצה ומיישמה הלכה למעשה, בשינוי אחד: הוא מבקש מהעם שיבחרו הם אנשים חכמים ונבונים למשימה. "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים, א', פסוק יג') - כאשר ההיגיון בזה היה לבחור בהם מתוך הקהל. רק כך מובטחת ההצלחה במשימה.
המנהיג האידאלי צריך שיקול דעת קר בהחלטות העומדות לפניו ולא ללכת שבי אחר האמוציות. הנה כאשר אחי יוסף מגובשים בדעה אחידה כי יש להעניש את יוסף בכל חומר הדין על התנהגותו כלפיהם ולהרגו - יהודה לא נסחף: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית, לז', כו') - יהודה משתמש בכושר מנהיגותו בשעה קשה זו, להצלת יוסף ממוות (לדעת חז"ל, יהודה נענש על כך שלא השתמש בכוחו זה עד הסוף, מבלי לצער את אביו).
כך גם רואים את המסירות נפש וההקרבה בעת הצורך של יהודה - תכונה בסיסית לכל מנהיג. כאשר עמד מול יוסף המלך (לפני שהתוודע יוסף לאחיו) ואיים להחריב את מצרים, בגלל הערבות שלו לאביו על בנימין - האח.
מעניין הוא, שיהודה - הגיבור והמנהיג, משתנה ללא היכר בעניין תמר. כאשר תמר כלתו מובאת בפניו כראש בית הדין ונפסק נגדה גזר דין מוות, היא מראה לו את הסימנים שקבלה ממנו (כדי לא לביישו), וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח', כה-כו) - יהודה מודה בטעות. לדעת חז"ל ברגע זה זכה יהודה לכתר מלוכה עולמית.
כי רק מי שיש לו שילוב של חוזק מחד ורכות מאידך ומתנהג באיזון הנכון לכל סיטואציה אשר תתרחש - הוא ראוי למלוכה. שילוב זה של גבורה לצד ענווה וצניעות - אלה הם התכונות הבסיסיות למנהיגות ראויה ושלימה.
מנהיגות יכולה להתממש בכמה צורות. כל מי שיש בידו כוח ועצמה, מחויב הוא להשתמש בה לא רק למען עצמו, כי אם למען הכלל. כך עשיר בממונו, בעל מעמד ציבורי ובעל השפעה במדרג היררכי - היכול לסייע, חכם בחכמתו - היכול לקיים "ללמוד וללמד..." וכו'.
לא כל אחד ראוי להיות מנהיג. מנהיגות נבנית בשילובם ומיזוגם של מעלות רבות. מנהיגות - הינו זכות, גם אם עם כל הכבוד והתהילה, ישנם מסביב כאבים רבים שהינם בגדר "אין הנזק שווה בנזק המלך", אך יודע הוא, כי את כישוריו הוא נותן כמתנה למען הכלל. מנהיג שכל מהוויו הוא רק טובת עצמו, הוא חוטא לתפקידו הרם, תפקיד אשר צריך למלאותו בתוכן ערכי של כישורים, ואינו ראוי למעמדו.
