שסעים רבים ישנם בחברה הישראלית יהודית. לעתים נראה כי השסע העיקרי הוא הדתי-חילוני. בצד אחד של הקשת מצויים החרדים, הדורשים עליונות מוחלטת של החרדיות היהודית, ובצד השני החילונים להכעיס, להלן אפיקורסים, שרצונם חילון מוחלט ואף כפוי, חזיר בפרהסיה, זימה בפרהסיה, והתנערות מוחלטת מכל מה שקשור לדת וללאום היהודי.
כמו בכל קשת קיצונית, הקצוות קרובים האחד לשני הרבה יותר מאשר למרכז. ישנו גורם אחד המלכד את החרדים מחד ואת האפיקורסים מאידך: ההתנגדות התהומית למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. האפיקורסים מתנגדים למדינת הלאום היהודי כפי שהם מתנגדים לכל הגדרה לאומית. לדידם דת האוניברסליזם האנטי-לאומי היא הדת היחידה המותרת במדינה מודרנית. החרדים מתנגדים למדינת הלאום היהודי הנתפשת כהתרסה נגד רצון הקב"ה, ויש המוכנים אף לשתף פעולה עם הנוראים שבצוררים (אחמדינג'אד) כדי לקעקע את המדינה היהודית. הביטוי הבולט ביותר של השותפות החרדית-אפיקורסית היא התנגדות לשרות הצבאי-לאומי. בכך מצטרפים גם החרדים וגם האפיקורסים לציבור הערבי-מוסלמי העוין את המדינה היהודית מן הטעמים המוסלמיים.
במרכז הקשת מצויים שני ציבורים. החילוני-מסורתי, שהעם היהודי ומסורותיו הם הבסיס לתרבותו, והציבור הדתי-לאומי, המדגיש את הבסיס הלאומי לדת היהודית. מדינת ישראל בנויה בעיקר על פועלם של שני הציבורים הללו. התיישבות, חינוך, בנייה, פעילות כלכלית-חברתית ובמיוחד הגנה. הגורם המאחד הוא צבא ההגנה לישראל ומפעלי השירות הלאומי, שלצורך המאמר חד הם. מכיוון ששני הציבורים הללו מהווים את עיקר הדמוגרפיה היהודית, צפוי היה שהם גם יתוו את הדרך למדינה היהודית.
אלא שאליה וקוץ בה. הציבור החילוני נוטה לזהות את הדתי-לאומי עם קיצוניות דתית-לאומנית, והציבור הדתי-לאומי חש בנחיתות ערכית אל מול זה החרדי. החשש ההדדי מונע שיתוף פעולה נגד האיומים המשותפים ומנציח את האנומליה של השלטון החרדי-אפיקורסי במוסדות השלטון. החרדים שולטים דרך היותם לשון המאזניים הפרלמנטרית, והאפיקורסים דרך השליטה כמעט מושלמת בתקשורת ההמונים ובאקדמיה. דוגמאות לא חסרות, די לציין שתשעים אחוז מחומר הלימוד של מדע המדינה בכל האוניברסיטאות הוא של הוגי דעות השוללים את הלאומיות בכלל ואת הלאומיות היהודית בפרט.
היכן קו השבר המונע מן הרוב חילוני-מסורתי-דתי-לאומי לשוב לשלטון? התניית כוח אלקטורלי בשרות למדינה. הרעיון להתנות זכות בחירה לכנסת בשרות צבאי/לאומי מועלה שוב ושוב, ונדחה בתמיכת המפד"ל לגווניה. הסיבה? אסור למנוע מיהודי את זכות הבחירה גם אם לא תרם דבר למדינה המגינה עליו ומפרנסת אותו. כאשר עלה חוק טל, אותו חוק המשחרר למעשה את המשתמטים מאחריותם, תמכה בו המפד"ל ומפלגות הלווין שלה, למרות המשמעות של הכשרת שרץ ההשתמטות.
כל עוד מנהיגות הציבור הדתי-לאומי תומכים בהשתמטות מאורגנת היא דוחה את האיחוד המתחייב במרכז הקשת הפוליטית, ומעצימה את כוחות ההרס והחורבן. ללא איחוד הציונות החילונית-דתית ימשיך הספר הלבן של המנדט הישראלי להגביל את יישוב הארץ, להרוס ישובים פורחים, ולהפקיר חיילים בשבי האויב. ללא איחוד ציוני החרדים ימשיכו לקעקע את יסודות המדינה, והאפיקורסים ימשיכו להטיף לפירוקה. ללא התניית זכות הבחירה בשרות צבאי/לאומי תמשיך הכנסת להתהדר ביושבת-ראש שקרנית, בחברי כנסת המייצגים את האיסלאם הרצחני, בחברי כנסת שלא שרתו את המדינה, בחברי כנסת שיפסקו לעצמם ולציבור שלהם היצמדות תמידית לעטיני השלטון.
המנהיגות הדתית-לאומית חייבת לבחור בין היצמדות לחרדים שהשתמטותם אומנותם לבין הרוב החילוני-מסורתי שאיתו אפשר לבנות את מדינת הלאום היהודי. לא בעוד עשר שנים כאשר מחצית השנתון בגיל גיוס יהיה מורכב מחרדים וערבים, אלא עכשיו, לפני הבחירות הקרובות.
