הכנסת בחרה לציין השבוע את "היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד קשישים", כמקובל במסגרת ציוני ימים מיוחדים מעין אלה עסקו חלק ניכר מוועדות הכנסת, כל ועדה בתחומה, בנושא. הדיון המרכזי התקיים בוועדת העבודה והרווחה בראשותו של הגימלאי ח"כ יצחק גלנטי, שהגדיר את תופעת האלימות נגד קשישים כ"פיגועים שקשים יותר מפיגוע חיצוני". במהלך הישיבה התברר כי דבריו אינם הגזמה כלל וכלל, ולמעשה אכן מדובר בטרור של ממש.
"אני מציע שכל אחד מכם ישנן לעצמו היטב-היטב את המספר הבא", אמר מנכ"ל משרד הגימלאים, ד"ר אבי ביצור, לנוכחים, "בשנת 2007 הוגשו 26,000 תלונות על אלימות נגד קשישים. אלה רק המקרים המדווחים ואלה רק המקרים שעוסקים באלימות, יש התעללות, יש התעמרות ויש הזנחה, אם תוסיפו את העובדה שברוב המגזרים בחברה הישראלית קיים תת - דיווח בנושא זה, הרי שאין לנו מושג מה באמת קורה".
קודם לכן הזכיר השר לענייני גימלאים רפי איתן כי בארץ ישנם 190,000 זקנים בודדים. בהתחשב בעובדה שכמעט כל הזקנים המותקפים הם עריריים הרי שכמעט אחד מכל חמישה זקנים הותקף, וזה רק מה שאנחנו יודעים. זה היקף גבוה בהרבה מנפגעי טרור וזה קורה בכל מקום בארץ בדיוק כמו טרור. מה שמחריד הוא שמתוך ה-26,000 תלונות הוגשו 1,427 תביעות בלבד!
בוועדת העלייה הצטיירה תמונה שאפילו המילה מפחידה לא תתאים לה: 41% מהעולים הזקנים סובלים מאלימות ורק 9% מעזים לפנות למשטרה. אם זה לא מספיק, נמסר על "בתי אבות" שבהם מוחזקים זקנים כפותים למיטות בתנאי הזנחה והתעללות קשים, כאשר בעלי "בתי האבות" הללו גוזלים את כספי סל הקליטה שלהם.
מה שבאמת רציתי לומר זה, שכבר ראיתי ושבעתי ממנכ"לי משרדים מלוקקים ונפוחים מחשיבות עצמית שבאים לוועדות הכנסת עם מצגות משוכללות ומעוצבות היטב ומדברים על הישגיהם ותוכניותיהם. אבל המנכ"ל הזה ד"ר אבי ביצור, היה שונה - הוא דיבר מהלב או מוטב לומר - מהבטן: "אל תשליכנו לעת זקנה זו לא מנטרה לזמר צעיר", אמר ד"ר ביצור, "הזקנים שלנו הפכו להיות שקי אגרוף! אלה ההורים שלנו", זעק המנכ"ל שקצת שכח היכן הוא נמצא, "תסלחו לי אני מתרגש קצת, זה קשה לי", אמר לבסוף. אל תתנצל ד"ר ביצור, אין לך מושג כמה מרענן לשמוע ולראות מנכ"ל שאכפת לו.
במהלך הישיבה התברר כי אלימות רבה ממוקדת סביב הימים שבהם הולכים הזקנים לפדות את כספי הביטוח הלאומי או לכספומט, והמותקפים הם זקנים בודדים. לכן הציע ד"ר ביצור להשתמש בכל המאגרים של בני נוער מתנדבים, שירות לאומי, בתי ספר וארגוני חסד ש"ינטרו את הזקן וסביבתו" ובמילים פשוטות שישמרו עליו ויראו לסביבה שהם לא לבד. אז מי שקורא זאת בבקשה מכם, אל תחכו לתוכניות, יש זקן בודד בסביבתכם? גשו לבקר אותו, שמרו עליו כשהוא הולך להוציא כסף או עשו זאת עבורו.
ביני לבין עצמי התפלאתי איך במהלך הישיבה ופחות או יותר במהלך כל היום, הוזכרו כל הזמן חסרונותיו של הזקן כחלש, חולה, בודד, מעמד כלכלי נמוך, מנותק, מבולבל, זקוק לסיעוד, לתמיכה ולהגנה, בלי אף מילה אחת על יתרונותיו של הזקן וכבודו כאדם. כמעט שאפשר היה לקרוא ליום הזה בכנסת בשם "יום לחצני המצוקה".
מצחיק ואולי בעצם עצוב היה להאזין להתפתלויות הניסוחיות איך להגיד "זקן" בלי להגיד זקן. דבר שעורר ויכוח כמה לא יפה לקרוא לזקנים בשם "זקנים", משל זקן היא מילת גנאי. כאילו אם יכנו גבר בן 70 בתואר "אזרח מנוסה", או "אדם רב - גילי" יעלמו רוצחי הזקנים. את כבוד הזקנים הציל ראשונה ח"כ שלמה מולא שאמר: "במסורת היהודית, זו שאני בא ממנה, זקן הוא החכם, השקול והנאור שבחבורה". לאחריו, הזכיר ח"כ וואסל טאהא ש"זקן זה אבא ואימא ואח וגם אני", וגם הזכיר לנוכחים שבתרבות הערבית נהוג להשאיר את הזקן בסביבתו הטבעית בתוך המשפחה, "זקן בבית זו ברכה", אמר.
כדאי שישימו דברים על השולחן ויתחילו לקרוא לילד בשמו. אם "העולם שייך לצעירים" פירושו המיידי הוא שהוא אינו שייך לזקנים. הזקן הוא "האחר" האולטימטיבי של חברה הסוגדת לנעורים. פולחן הצעירים הופך את הזקן לאדם לא רק חסר חשיבות אלא לגורם שבזים לו, והגרוע ביותר, מתעלמים ממנו.
