הדילמה בעניין גורלם של החיילים החטופים אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט הגיעה השבוע לשיאה עם הצגת דרישה חדשה מצד החיזבאללה לשחרור טרוריסטים פלשתינים הכלואים בישראל ואי נכונות החמאס להגמיש את תביעתו לשחרר מאות "אסירים כבדים" הנכללים בהגדרה של "דם על הידיים". שלוש גישות ניצבות במוקד השיח הציבורי בשאלת פדיון השבויים:
הסכמה לכל תנאי החוטפים, גם אם מדובר בשחרור רוצחים ומנהיגי ארגוני הטרור. גישה זו, המייצגת את משפחות החטופים, שמה את הצלת חיי החטוף כשיקול העליון.
המדינה אינה חייבת לפעול לשחרור חיילים חטופים - "רה"מ אולמרט טען בפנינו שאין לו חוזה המחייב אותו לשחרר שום אזרח מן השבי", סיפר השבוע נועם, אביו של גלעד שליט. גישה זו מעניקה לדרג המדיני חופש פעולה מוחלט בטיפול בפדיון השבויים.
פדיון שבויים רק במחיר סביר - הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, טען אתמול כי אסור להחזיר חיילים חטופים בכל מחיר. "במצבים מסוימים, מחיר התשלום בעסקה הוא הרבה יותר כבד ממחיר אובדן החייל השבוי ולפעמים עדיף להקריב", אמר יעלון.
צודקת הטענה העקרונית שהמדינה אינה חייבת לשחרר כל אזרח מן השבי, שהרי אין המדינה שמה עצמה ערבה לעבריינים ופושעים. ואולם, במקרה דנן חלה עליה החובה לפעול ולא לחסוך כל מאמץ להביא לפדיון השבויים שכן מדובר בחיילים אשר נשלחו מטעמה של המדינה להגן עליה תוך נכונות להקרבת חיים.
ועדיין נותרת השאלה: האם בכל מחיר? לו היה חמאס דורש כתנאי לשחרורו של גלעד שליט את פינויה של העיר שדרות או קיבוץ נחל עוז וסיפוחם לרצועת עזה, האם גם אז היה צריך לחול הכלל של פדיון שבויים בכל מחיר? הכלל "בכל מחיר" אינו יכול לחול אפוא על פדיון השבויים. האמירה "הקרבת חיי חיילים" הינה קשה, אך למעשה היא חלק אינטגראלי של הלחימה ודילמות מסוג זה עולות תדיר אצלם מפקדים המנהלים קרב, וגם אצל מקבלי החלטות בעניינים הנוגעים לביטחון ובריאות הציבור (לדוגמה - סל הבריאות הגוזר מוות בסדרי העדיפויות שלו על חולים שתרופותיהם אינן מסובסדות וכיוצא באלה).
ראוי להתבונן בהקשר זה גם בניסיונם של אחרים. הממשל האמריקני עמד בניסיונות קשים במיוחד בעירק. הטרוריסטים חטפו חיילים, איימו לרצוח את החטופים ושידרו את הוצאתם להורג בשיסוף גרונם בסכין בסרטוני וידיאו שהפיצו בכלי התקשורת ובאינטרנט. האפקט התקשורתי בקרב משפחות החטופים ובציבור האמריקני היה עצום. אף על-פי כן, סירב הממשל לפתוח במו"מ עם החוטפים או להיענות לתביעותיהם לשחרר טרוריסטים מבתי הכלא. בכך, הקריב הממשל האמריקני את החיילים החטופים למען מה שנתפס בעיניו כאינטרס לאומי.
קביעת רף המחיר נתונה באופן מלא בידי מקבלי ההחלטות, אשר מודעים לתמונת המצב המלאה ונמצאים בחזית ההתמודדות מול החוטפים. שיקולים אתיים, צבאיים ומדיניים-אסטרטגיים חוברים להם יחדיו בטיפול בפרשות מעין אלה וחזקה על ההנהגה, אם ישרת-דרך ונקיית כפיים היא, שתנקוט בדרך הראויה והנכונה בהתאם לשיקול הלאומי. שאלת האמון בהנהגה היא המפתח לקבלת ההחלטות בפרשת החטופים.
עם כל זאת, חשוב שחיילי צה"ל ומשפחותיהם ידעו שמדינת ישראל תעשה כל מאמץ לשחרר חיילים מן השבי. יש לזכור שבמלחמת יום כיפור ישראל הגיעה להפסקת אש הן עם מצרים והן עם סוריה אך ורק לאחר שזו כללה את החזרת השבויים הישראלים. לפיכך, יש להעמיד שיקול זה בראש סדר העדיפויות של המדינה כאשר היא מנהלת מו"מ על הפסקת אש עם האויב.
