בג"צ החליט בעתירת משפחת שליט. אין לכך כל חשיבות. כל אשר ניתן לומר עתה הוא שאוי לאזרחים המרגישים שהמנהיגים רימו אותם בנושאים הרגישים ביותר. פסק הדין המלומד יילמד בעתיד בפקולטות למשפטים ומלומדים יביעו את דעותיהם, אך לבטח תישאר השאלה איך קרה שמנהיגים, במתק שפתותיהם, מצליחים לגרום עוגמת נפש שאין לתאר גרועה ממנה?
כל מי שסבור שנושא החטופים הוא פשוט, איננו יודע על מה הוא שח. ישנם נושאים כואבים שהם נחלתם של מנהיגים בלבד ואין לקנא בהם. חובתם לשקול את כל השיקולים האפשריים ולבסוף להחליט.
ויש שיקול נוסף החייב להדריך את המנהיגים: מה משדרת התנהלותם לחיילים ולאזרחים אחרים העלולים ליפול אל תוך המלכודת של המרים שבאויבינו. לכל הדעות, הטיפול בנושא החטופים, כפי שהוא משתקף מן המקורות הגלויים, היה לקוי, על גבול הרשלנות, כי העובדה היא שהחיילים אינם נמצאים בביתם ובקרב משפחותיהם.
אין כוונה להאשים את המעורבים במעשים הגובלים בפלילים, אך בהחלט עליהם רובצת האחריות להחזיר הביתה את החיילים. הויכוח הוא על המחיר, כאילו שהמדובר בסחורה העוברת מיד ליד. החיילים החטופים הם "רכוש" מדינת ישראל וצה"ל, ואת הרכוש הזה יש להשיב בכל דרך אפשרית.
אם משפחת שליט עתרה לבג"צ סימן שכלו כל הקיצין. הייאוש וחוסר התקווה, החשש לאובדן עוד הזדמנות, כל אלה מגיעים לפתחו של בג"צ. יש להודות שנושאים מסוג זה אינם צריכים להגיע לבג"צ, אך כאשר ניתן להיתלות ולו בחוט שערה, מנסים זאת כדי להציל את היקר מכל. משפחת שליט מנסה לנצל כל דרך כדי למנוע את מה שבעיניה עלולה להיות קטסטרופה איומה. זו זכותה וזו חובתה של כל משפחה להגן על ילדיה גם אם הם חיילים. מה שעברו משפחות החטופים בלבנון בימים האחרונים הייתה סאגה מקאברית, על גבול ההתעללות.
המנהיגים שלנו איבדו כל אמון בקרב המשפחות המיוסרות. אין זה משנה אם מדובר בתחושות אובייקטיביות או סובייקטיביות של המשפחות. התוצאה היא גרועה ביותר והאחריות על הקברניטים. אסור היה להביא את משפחת שליט גולדווסר ורגב למצב של ייאוש וחוסר ברירה עד כדי פנייה לבג"צ. מהבעת פניהם של בני המשפחות ניתן להתרשם עד כמה הם מאוכזבים מן המנהיגים.
ההדלפות המכוונות או הבלתי אחריות של מנהיגים או של קצינים בכירים המעורבים בנעשה על כך שיש להכריז מהר על החטופים שבלבנון כעל חללים הוא מעשה נבלה. אם רוצים להכין את דעת הקהל לקראת הידוע למנהיגים או להוריד את המחיר בעבר החטופים, מן הראוי לחפש דרכים אחרות ולא להעמיד את המשפחות האומללות בפני התבטאויות גרוטסקיות. המשפחות חייבות לדעת את האמת כולה לגבי מצב יקיריהם לא מן התקשורת אלא מפיהם של הקברניטים.
כל בליל המלל הנשפך מפיהם של מנהיגים או פוליטיקאים אינו מוסיף למורל הלאומי. יש ודאי רבבות אזרחים המביטים אל המשפחות העצובות ושואלים את עצמם מה הם היו עושים לו קרה להם האסון הזה? לבטח אין תשובה אחת נכונה.
כל הויכוח בין משפחות החללים שנפלו מדי מרצחים היושבים בבתי הכלא הישראלים לבין משפחות החיילים החטופים הוא ויכוח שאין כדוגמתו רגיש. זהו משפט שלמה, אלא שבמשפט זה התחושה היא שהשופטים יצאו לפגרה שכלית ארוכה.
לסיום, ניתן בכל זאת להצביע על אנשים שיש בהם גדלות נפש. כך סמדר הרן שמשפחתה נרצחה בדם קר על-ידי סמיר קונטאר. לפני כמה שבועות הצהירה גב' הרן, באצילות נפש שאין למעלה ממנה, שמבחינתה גורל רוצח משפחתה איננו יותר עניינה. תרצה מדינת ישראל לשחררו תמורת החטופים או תימנע מכך, זהו עניינה בלבד.
יתאר לעצמו יקרה אם סמדר הרן ומיקי גולדווסר או קרנית יפגשו ברחוב הגעתון בנהריה. מה תאמרנה אחת לשנייה? זהו לא מצב דמיוני כי בישוב כמו נהריה כולם מכירים את כולם.
מי שמחפש רצפטים להתנהגות במצבים נוראים כאלה, סופו שלא ימצא. אך למרות זאת, יש משהו שכולם חייבים לאמץ, מנהיגים כאזרחים: אסור לשחק ברגשותיהן של המשפחות שנפגעו בצורה כה קשה מפעולות של בני בלייעל. יש להביט בעיניהן ולומר להן, ולהן קודם כל, את האמת וכל האמת, תהיה החלטת המנהיגים אשר תהיה.