יובהר מראש, רה"מ אולמרט חייב להתפטר. עוד לפני ההליכים הפליליים התגלה לעין כל דפוס פעולתו המושחת. כל הממצאים שאותם אינו מכחיש, או שאינו מספק נגדם הסבר סביר, מספיקים להרשעה בדין הציבורי. אין מדובר כאן בנרדף על-רקע פוליטי ולכן אינו זכאי לחסינות מפני הדחה. האש מופנת עתה לעבר שר הביטחון, אשר דחה את תחילת הליך הבחירות בשלושה חודשים תמורת קיום פריימריז בקדימה.
כבר למחרת עדות טלנסקי נפתחה מהדורת מבט כך: "אהוד ברק הוא הראשון לצאת נגד רה"מ אולמרט". האולטימטום שהציב לאולמרט באותו יום, 28 למאי, היה: "קדימה צריכה לעשות חשבון נפש כדי לבחור את דרכה ואת ראשה, ועם מי שיחליטו שם נהיה מוכנים לשקול שילוב ידיים. במידה שקדימה לא תפעל ולא תקום בכנסת ממשלה לרוחנו, נפעל לקביעת מועד מוסכם ומוקדם לבחירות". ברגע האחרון התברר שאולמרט נכנע לאיום לחלוטין. כלומר, ברק הוא שיזם את הצעד הממשי הראשון להחלפת אולמרט – קביעת בחירות בקדימה. משנקבע לוח הזמנים, מועמדי קדימה ואולי אף היועץ המשפטי יסיימו בשבילו את המהלך.
ההתגוששות הפוליטית אינה דיון פילוסופי על אידיאלים. גם שברור לכל שהקונסנזוס הקודם הפך שגוי – אין נציגי הציבור מחליפים נאמנויות ומחנות במהירות. לכך משמשים פינס וכבל כמשל. הפוליטיקה היא אמנות האפשר ולא האידיאל, בניית קונצנזוס חדש ולא שבירת כלים, היא תהליכית ולא מיידית. האפשר הוא השתלבות בחוקי המשחק הקיימים. כך עשה ברק לאחר שיעור כואב.
הוא היה הראשון מבין המועמדים לצאת נגד שחיתותו של שרון כבר ב-2003, ועל כך נצלב בתקשורת. כדרכו, הקפיד ברק על זהות עצמאית, תכונה שמאפיינת מנהיגים אך עלולה להרגיז. הוא הכיר כנראה בריאליה הפוליטית לאחר הפסדו לפרץ, אז הכניס רגל אחת למעגל הקונצנזוס החמים. אחוזי התמיכה בו עלו משלושה לכמעט שלושים בתוך שנה וחצי.
תהליך דומה עבר על רבין בין שתי כהונותיו. זהו הריאל פוליטיק. ברק קורא לזה קפיצה לזירה. מהלך האולטימטום היה שקול אך תקיף במערך פוליטי שבניגוד לתקשורתי עדיין לא הפנים לחלוטין את סיומה הקרוב של כהונת אולמרט. רק בימים האחרונים חבר לבסוף מנהיג מרצ לקוראים למהלך פרלמנטרי לבחירות. מפלגת קדימה עומדת מאחורי נציגה בדממה. עבור שס הנושא אינו רלוונטי.
מחזיק באקדח למרות השינוי הפתאומי והנחרץ בדעתם של ברנע, אברמוביץ וחברים, האם בכל זאת אין טעם לפגם בכך שברק, שבידו האקדח, יקדים את מערכת החוק ולפחות את הזכות המשפטית לחקירה נגדית? ידיח ר"מ מכהן? האם לא יהיה לו קל יותר לעשות את הדרוש לאחר הריכוך הארטלרי - הכרתו הפומבית של אולמרט בשלב הראשון בהדחתו? האם ההתקפות מקיר אל קיר לא מניחות לו בעצם את השטיח האדום לשלב הבא? האם מערכת החוק לא תאלץ בעקבות האולטימטום לזרז את הצגתם של הראיות לציבור?
גם מיתוס קמפ דיויד כפארסה מרחף תמיד ברקע. השמאל רואה בברק ימני מדי להנהיגו אך שוכח את נדיבותו חסרת התקדים בקמפ דיויד ושפארדס טאון. מצד ישראל לא ברק עצר את מאמצי השלום, הייתה זו אדישות השמאל וביקורתו הקטנונית שאפשרו לימין להפגין כפי שלא העיז מאז רצח רבין. זה מה שראו הפלשתינים בטלוויזיה בהפסקות בדיונים על סיום הסכסוך. הימין רואה בברק את מה שהוא, היריב משמאל, זה המסכן אותם באופן מהותי יותר מלבני הנייטראלית הנצחית.
מוצע לא להקדים לתקוף את המועמד שמוביל פתרון שקול אך עם זאת תקיף לתסבוכת אליה נכנסה ישראל. התקפות אלה רק מחזקות מועמדת שאמיצה בשיחות סגורות. דווקא אלו המבינים את עוצמת הסכנה בהידרדרות שחווינו צריכים לגבות את מהלך הפריימריז. חשיבותו תתבהר בימים הקרובים, לאחר שישקע האבק. מוצע גם למחנה השלום להתאחד סביב מנהיגותו של יו"ר מפלגת העבודה לקראת בחירות, או לקראת ממשלה עם רוב למרכז-שמאל. אין דרך אחרת לקפוץ לזירה ולכבוש את השלטון.
