מאז החלטת ממשלת ישראל לאשר את עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה, חלפו מספר שנים. החלטה זו הייתה נתונה לויכוח ציבורי ומוסרי כאחד. מעל ויכוח ציבורי זה ריחפה השאלה המוסרית לגבי חייו של רון ארד, שעל-פי דוח ועדת וינוגרד, ישנה סבירות רבה כי הינו חי - לכל הפחות לפי מידע אשר עדכני ונכון לשנת 2000.
ביני לבין עצמי רק אציין, כי לא ברור לי אם היה מידע זה נכון בשעתו אך אם צדקה ועדת וינוגרד בהערכתה עד שנת 2000 - אין סיבה מדוע שלא תישאר הערכתה כך גם היום; כיום, מחדש, כגלגל שחוזר על עצמו, מתעוררת שוב אותה סוגייה חדשה - ישנה לפתחנו, טוב יהא לנתח מחדש את העסקה הקודמת כדי להבין מדוע כעת שבה לפתחנו סוגייה חדשה-ישנה זו. אז כמו היום, בצילו של הויכוח הציבורי והמוסרי שהיה בישראל, ביקש ארגון החיזבאללה לגרוף ניצחון ואהדה בעולם הערבי, וזאת בדיוק באותה העת שהעולם הערבי מפוצל ומפולג יותר מאי פעם. אז יותר מתמיד חווה העולם הערבי שפל חסר תקדים, וזאת מטבע הדברים כתוצאה מניצחון המלחמה בעירק ומהגישה התקיפה של ארצות הברית לאחר אירועי הטרור של ה-11 בספטמבר.
באותה העת, בחרה מדינת ישראל לתת לארגון החיזבאללה את אותה הסחורה שביקש מבלי לספק את ההצדקה לכך. ואם הייתה הצדקה כלשהי לעסקה זו, הרי שהייתה דחוקה ביותר. מחירה של עסקת השבויים מעורר תמיהות רבות לגבי המחיר הרב שנדרשנו לצורך להשלמתה של עסקה זו, שכן תמורת שחרורם של מאות מחבלים, בינהם עובייד ודיראני, האחראים לגורלו של רון ארד, קיבלה מדינת ישראל תמורה דלה מאוד שהנזק המורלי והתדמיתי בצידה רב היה על התועלת. כל זאת מעבר לעובדה כי, עסקת חילופי שבויים מעין זו ניתן היה להשיג ממזמן.
בעסקה מפוקפקת זו, שהצדקתה דחוקה מאוד, קיבלה מדינת ישראל בחזרה את גופותיהם של שלושת החיילים - אותם חיילים שעל-פי המידע הקיים - נרצחו בהיותם בשבי, וזאת לאחר חטיפתם בגבול הצפון. בנוסף לכך קיבלה מדינת ישראל את השבתו של האזרח טננבאום - שסיכן עצמו, ובאחריותו האישית הביא לגורלו הנוכחי. במעשיו ביקש טננבאום לסכן את מדינת ישראל כולה, ובכלל זה גם את המחיר העתידי לכאורה שתידרש מדינת ישראל לשלם - כדי לחלצו מתוצאות הרות הגורל של מעשיו.
מעל לכל ספק ברור כי, הניצחון המורלי של החיזבאללה שהצליח להביא לשחרורם המיוחל של מאות המחבלים, לימד את ארגוני הטרור כי הטרור כדאי ומשתלם. הוא זה שהביא למוטיבציה לחטיפתם של גולדווסר ורגב. הוא זה שהביא למוטיבציה בחטיפתו של גלעד שליט חודשים קודם לכן. אז, באותה עסקת חילופי שבויים היה ברור כי, שחרורם של מאות המחבלים יטיל בסיכון חדש של הרג ורצח של ישראלים נוספים על-ידי אותם מחבלים שישוחררו. מכאן גם לא היה ברור מה תהא התועלת בסופו של דבר מהעסקה המפוקפקת עם ארגון החיזבאללה, כשזה מצהיר על כוונותיו להתמיד במלחמתו ובמעשי הטרור נגדנו.
מחיר רב מדי ברור, כי מימוש עסקה מפוקקת זו - אז כמו היום - גובה מחיר רב מדי. מחיר זה הוא רב מאוד מהסחורה אשר מתקבלת, כאשר בראש ובראשונה מועבר מסר לארגון טרור כי חטיפת חיילים משתלמת מאוד, כך גם לא נותרים בידי מדינת ישראל כל קלפים עתידיים להשבתו של רון ארד - הוא אותו נווט ישראלי שבמובחן מן האזרח טננבאום - סיכן את עצמו למען ביטחון מולדתו ולא למען קידום עניניו האישיים.
דומה כי הזמן שנדרש לצורך מימוש עסקה זו היה יותר חיוני לחילחול המוסרי שנעשה בנו יותר מכל דבר אחר. עסקה מפוקפקת זו לא הצדיקה את הזמן להבשלתה, שכן אין בה כל הישג. זאת ועוד, מימוש עסקה זו היה אז - והינו גם כעת - בבחינת "אדרנלין" לארגוני הטרור בעולם ולאויבי הטרור בכלל, באופן פרדוכסלי דווקא באותה תקופה שארגוני הטרור בעולם נרדפים. בתקופה זו, מוצאת לנכון מדינת ישראל לחלק פרסים לארגון החיזבאללה - אותו ארגון שעל-פי כל קנה מידה בינלאומי מוכר כארגון טרור לכל דבר ועניין. בעסקה זו, הרבה יותר מכל עסקות דומות בעבר, מלמדת מדינת ישראל את ארגוני הטרור את הכלל ההפוך שביקשה ארצות הברית ללמדם.
תמוה מהי הסיבה כעת לשינוי הגישה, שכן במרוצת כל השנים ידעה מדינת ישראל ללמד את אויביה בכלל ואת האכזריים שבהם בפרט - כי ירדפו עד חרמה בכל מקום. כעת, בשעה שארצות הברית מלמדת את העולם כולו את השיעור הזה - דומה כי לא היה מקום לתת לגיטימציה וניצחון מורלי כה גורף לארגון החיזבאללה - הוא אותו ארגון שגרם למדינת ישראל לסגת מלבנון, מבלי להגיע לשום הסכם או הישג מדיני, לאחר למעלה מ-18 שנה של מלחמה עקובה מדם שם.
קשה להסביר בעולם את צדקת דרכינו, כאשר איננו ערים לכך שבמעשינו אנו סותרים את אותם כללים שאמורים היו להיות נר לרגלינו, או כך לפחות היו בעבר. מן הדברים הנ"ל עולה, כי אין הצדקה למימוש העסקה - כפי שלא היה בעבר.
לפני הכל דומה, כי אי-עמידה על העקרונות הבסיסים ביותר שלנו בפרט, ושל ארצות הברית בכלל, משדרת חולשה וחוסר קוהרנטיות כלפי עצמנו פנימה. התחושה היא שאנו לוקים באותה מחלה רבת שנים שפקדה את עם ישראל משחר ההיסטוריה, והיא: ליקוי המאורות של המנהיגים. העדרה של מנהיגות עקבית אשר דורשת את הכלל ומקיימת גם אותו ניכרת בימים אלו. חסרה לנו המנהיגות שתוביל אותנו בבטחה ובנחישות. חסרה לנו מנהיגות אשר אינה בוחרת את דרכה כסומא באפלה.
