הלב יוצא אל כל חייל חטוף ומייחל לשחרורו, זו תחושה טבעית ומתבקשת לכל אדם באשר הוא אדם. נכונותם של בני המשפחות לשלם כל מחיר תמורת יקיריהם ברורה לגמרי וכולנו שותפים למאבקם ומייחלים שיגיע במהרה הקץ לסבלם. יחד עם זאת, חייבים לשקול בכובד ראש גם את המחיר. להלן מספר נקודות שאולי כדאי להעלות על הדעת בטרם מבצעים עסקות כה טעונות.
ראשית, לא בטוח שניתן לפסול לגמרי על הסף את האפשרות שראש ממשלה כלשהו יהיה מוכן לשלם מחיר כואב תמורת החזרת חטופים ו/או גופות (אפילו בניגוד לדעת ראשי מערכות הביטחון). במקביל אולי להריץ גם איזו הינתקות, התכנסות, הסכם שלום אזורי קטן ו/או מלחמה מזדמנת, כדי להאפיל על חשדות וחקירות שונות נגדו.
שנית, הנכונות לכניעה טוטאלית ולתשלום כל מחיר תורמת לעידוד התופעה של חטיפות לצורך סחיטה, מיקוח והשפלה. זה הופך להיות העסק הכי חם ומלהיב אצלם ומעניק להם מוטיבציה בלתי רגילה. כך ללא סוף כל כמה שנים יהיה סבב של חטיפות כואבות ושוב שחרורים סיטוניים במחירים הולכים וגדלים.
בנוסף יש בתחושה שבידינו להציל נפש מישראל הרבה מן האשליה, זאת משום שמחבלים משוחררים לא בהכרח עושים "הסבה מקצועית" מיד עם שחרורם. לכן, צריך לקחת בחשבון שהצלת חייל תעלה בעתיד במחיר חייהם של אחרים. יתכן שהתשלום ראוי, שהרי לא נמדוד את אחריותנו כלפי חיילינו רק במונחים יבשים של סיכון, אבל חייבים לעשות זאת במודע. אם אנו מוכנים לשלם את הסיכון (הגבוה עד כדי ודאות) לקיפוח חייהם של כמה וכמה אזרחים שירצחו בפיגועים עתידיים על-ידי מחבלים שישוחררו בעסקה, עלינו לפחות להיות הגונים כלפי עצמנו ולהודות בכך מפורשות.
תוהו ובוהו חברתי מעבר לחשבון הקר, הבעייתיות בשחרור רוצחים כה גדולה עד כדי פגיעה אנושה ביסודות החברה. חברה אנושית מושתתת על בסיס של צדק מינימלי, שכר ועונש, הבחנה בין טוב ורע. שחרור רוצחים משבש טוטאלית את הרעיון הבסיסי של חוק וסדר ומחזיר אותנו למצב של כאוס חברתי. כוחות הביטחון לוכדים במאמצים עילאיים רוצחים סידרתיים, מביאים אותם בפני שופט, יש דין, יש דיין. לפתע מגיע חוטף ומכריז: "אני ערכאת ערעור מעל השופט, החלטתי לבטל את גזר דינו, אני גוזר שחרור של כך וכך רוצחים לחופשי"! כך באיבחת חטיפה אחת - כל מערכת שלטון החוק הופכת להיות לחוכא ואיטלולא אחת גדולה.
כאשר שופט מכובד גוזר על רוצח מאסר עולם, הרוצח לועג בליבו ואומר: "למה שלא תגזור עלי 700 מאסרי עולם? בין כה וכה תוך מספר שנים בודדות אני משתחרר. הנשיא שלכם יכול לחכות, את החנינה שלי החברים שלי כבר יעניקו לי". המוטיביציה של כוחות הביטחון נפגעת, בלתי אפשרי לקיים חברה אנושית על בסיס של "צדק הפוך"!
בל נתבלבל: חילופי שבויים וחילופי רוצחים אינם אותו הדבר. במלחמה רגילה צבא מתמודד מול צבא, לא מדובר בשפל המדרגה האנושית, נהפוך הוא: לפעמים מדובר במלח הארץ. מלחמת טרור זו מלחמה מסוג אחר לגמרי: חבורת רוצחים צמאי דם שואפת לטבוח המונים וכל המרבה הרי זה משובח. רצח לשם רצח, טרור לשם טרור, ההרג והטבח - הם המטרה! הם מצהירים בגלוי ובאופן הרשמי ביותר מבלי להתבייש שמטרתם השמדתנו, ופועלים למען מטרה זו בדבקות ובקנאות דתית בלתי רגילה ובצורה שאינה מותירה שום מקום לספק.
לא אשכח ראיון שערך פעם "כתבנו לענייני ערבים" עם אסיר ביטחוני ששחט אם המגוננת על שני בניה. לשאלה: מדוע הוא עשה זאת השיב תשובה ניצחת: טעות. הוא פשוט טעה, כעת כל שנותר זה למחול לו על "טעותו" ולשחררו... זה מקומם בצורה בלתי נסבלת.
שיא השיאים של פסטיבל האבסורד הזה הוא ככל הנראה המסר הסמוי למשפחות השכולות. הפגיעה בהן היא כה קשה, שבעצם רק נותר להזמין אותן לטקס השחרור כדי שהרוצחים המשוחררים יוכלו להוציא אצבע משולשת אל מול פניהן, ללעוג ולומר: "רצחנו את יקיריכן, כעת אנחנו גיבורים. פוצצנו את בניכן, כעת הגיע תורכן: תתבוננו עלינו ותתפוצצו". שיבוש הצדק הטבעי המינימלי זועק לשמיים. אסור לשחרר רוצחים!
הפקרת החטופים למוות אם לא די בכך, מסתבר שיש דבר המזעזע אפילו יותר. שיבוש דעת טוטאלי שלא היינו מעלים אותו על הדעת אפילו כקוריוז הוא הרעיון לשלם ברוצחים חיים תמורת גופות. הדבר מסכן בצורה בלתי אחראית את חיי כל החטופים. להסתיר גופה קל כמובן הרבה יותר מאשר חייל חי, שלא לדבר על שנאתם העזה ועל ההזדמנות שעליה הם יעוטו בחדוה אם רק יוכלו לכלות את זעמם ולחסל מי מאיתנו שיפול בידיהם. אם אנחנו נשדר להם מסר חד-משמעי על פיו מבחינתנו גופות או חטופים חיים זה היינו הך, כלומר הם יוכלו לקבל תמורתם את אותו המחיר, הרי שאנו במו ידינו מעודדים אותם (כמעט מבקשים מהם) לשחוט כל אחד מאיתנו הנופל בידיהם. זו התגשמות עיוועים של שיבוש דעת טוטאלי, לא יאמן שהיא באמת עומדת על סדר יומנו.
יש הבדל בין חיים ומוות! מדינה המתקשה להבחין בו איננה נותנת כבוד למתים, היא מבזה את החיים!
כדי להמחיש את גודש האבסורד נציג זאת כך: חבורת רוצחים מבקרת בישראל, משתלטת על מתקן ציבורי (בית ספר, קניון, אוטובוס) ומציעה לנו הצעה מפתה שקשה לסרב לה: הם ירצחו את בני הערובה וימסרו לנו את גופותיהם, בתמורה נשחרר אותם לחופשי אחר כבוד עם כרטיסי טיסה במחלקה ראשונה...
צריך להבין עד לאיזו רמה נסראללה הצליח להשפיל אותנו: הוא סירב אפילו לגלות מהי העסקה. ישראל הרופסת נאלצה לעשות את עצמה כאילו מדובר בעסקה של "רוצחים תמורת הפתעה". הוא כל כך נהנה להשפיל אותנו שהחליט ברגע האחרון להכפיל את המחיר פי כמה וכמה. כמו חתול שמקמר את גבו ועושה קולות מאיימים, גם ישראל מצאה לעצמה איום נורא מפחיד: היא תפסיק לשחק מופתעת ותחשוף שהיא בעצם כבר יודעת שהם מתים. כך ישראל חשבה להפחיד אותו, כל כך פתאטי, כל כך עלוב...
תיאורטית, על-פי ההגיון הרופס לפיו אין גבול למחיר, כל כנופיית עבריינים יכולה לחטוף חייל ולדרוש את שחרור חבריה. אם יתחשק להם הם יוכלו להציב עוד דרישות משוגעות בלי סוף, ואנחנו כמובן ניעתר לכל קפריזה שלהם כי הרי לא נפקיר את החייל... כאשר מגיעים לשלב בו כל קורסים כל גבולות האבסורד - הכל אפשרי.
התירוץ שמדובר ב"רגש יהודי" הוא גזעני ופתאטי גם יחד. מבחינה מוסרית אנחנו עם ככל העמים, ניתן לזהות בהנהגה שלנו דווקא ריקבון במצב מתקדם יותר ממדינות אחרות. הרעיון שאנחנו "טובים" יותר מאחרים כתירוץ מרענן להשפלתנו, הוא פשוט מגוחך, אבל הוא בהחלט משתלב יפה בפסטיבל האבסורד המתחולל סביבנו. אין שום קשר לעם נשגב, זו פשוט רוח ציבורית, לחץ של דעת קהל התופס את ערך הכניעה ללא גבול כדבר לגיטימי, מוסרי ונכון. התפיסה הזו פשטה את הרגל, אין לה שום אחיזה במציאות, היא מניבה אך ורק כשלונות.
לסיכום עזה ככל שתהא - אין להסתנוור מן הכמיהה הטבעית שלנו לדאוג ליקירינו, חובתנו להבין לעומק את מלוא המשמעות של תשלום המחיר. לא לחינם אמר הרמטכ"ל לשעבר יעלון: "לפעמים המחיר גדול מדי". איננו משחקים בכיף עם חבורת צמאי אהבה חובבי שלום, אנו נאבקים כאן על קיומנו נגד שוחרי השמדתנו. עם כל הכאב, הסבל והצער, עלינו להבין שהמלחמה גובה מחיר. המחיר עלול להיות כואב מאוד ולעתים אין מנוס אלא לשלמו. זאת גם אם האויב הנבזי בפיקחותו הבלתי אנושית מבצע בנו מניפולציות פסיכולוגיות בזויות ומצליח לשטות בנו ולגרום לנו להאמין שיש בידינו היכולת כביכול להמנע מכך. חייבים להציב גבולות, אם נסכים לשלם הכל - נשלם הכל, כולל הכל! פלוס ריבית, הצמדה ובונוסים... פשיטת רגל ערכית לא תוביל אותנו רחוק.
כאשר חייל ישראלי כלוא בידי אוייב צמא דם, הנפש יוצאת באופן טבעי להחזירו בכל מחיר ומיד. אין טבעי יותר מאשר להכנע מיד לרגש האנושי ולעשות הכל כדי להחזיר את הבן הביתה, אבל זהו חזיון תעתועים. שחרור אחד במחיר בלתי פרופורציונאלי יוביל להרג של רבים אחרים, להנצחת תופעת החטיפות, להגדלה בלי סוף של המחיר, לקריסה כוללת של יסודות הצדק, לסבל נוסף למשפחות הנרצחים, לסיכון חיי החטופים הבאים, לתחושת רפיסות וחוסר אונים, לאובדן הכבוד הלאומי ולהשפלה הולכת וגדלה של המדינה.
אומה איננה יכולה להילחם רק בעזרת כלי נשק, אם נאבד את כושר העמידה, הכבוד והרוח - נובס. עלינו לנשוך שפתיים, לאזור עוז, לשמור על החוסן הלאומי ולהפגין כושר עמידה - זה ישתלם מאוד בטווח הארוך. בשלב ראשון עלינו להשוות את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים לתנאי כליאתם של אנשינו. הדדיות - זהו המושג שצריך לחזור לזירה. גופות תמורת גופות, חטופים תמורת חטופים. לא נגזר עלינו משמיים למצוא עצמנו תמיד בנישה של האומללים חסרי האונים, ניתן לחטוף קלפי מיקוח בכירים היקרים ללבם, ישנן אופציות נוספות יעילות הרבה יותר, אך לפני הכל עלינו להשתחרר מדפוס הכניעה הפתולוגי המצמית שהשתלט עלינו בשנים האחרונות.
