כרבים אחרים נשמתי לרווחה בהיוודע שהממשלה אישרה כצפוי את עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה ברוב של 22 שרים נגד 3 ובהתנגדות לעסקה של ראשי זרועות הביטחון, המוסד והשב"כ.
אני גם מכבד את השרים: זאב בוים, פרידמן ובראון על אופן הצבעתם בנחישות ובאומץ לב נגד העסקה ובכך פעלו על-פי צו מצפונם כנדרש מהם.
אך עם זאת לא רוויתי נחת בלשון המעטה, מהשאלה ומהמחשבה, מה היה קורה אילו הממשלה לא הייתה מאשרת את העסקה? אנה היינו באים, אני יכול רק לדמיין לאיזה אנדרלמוסיה הינו נכנסים. נכון, שבויים צריך להשיב הביתה בין אם הם חיים או מתים, אך לא זכור לי בהיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה, עסקת חילופי שבויים אמוציונאלית כמו זו, מלווה בלחץ המשפחות עם המדיה התקשורתית מגויסת ומתגייסת ומפעילה לחץ בלתי אפשרי על דעת הציבור ומקבלי ההחלטות כאחד ועוד בתהליך המשא-ומתן שצריך להתבצע לכל הדעות להיעשות במחשכים באין רואים, כדי להשיג תוצאות טובות בסיומן.
אין ספק שאויבינו מחככים את ידיהם בהנאה גלויה ממה שהם רואים ושומעים, ויכול בהחלט להיות שחולשתנו הגלויה, תשליך על עסקת גלעד שליט, נקווה שלא.
אנו צריכים להפיק שני לקחים מרכזיים מכל המערבולת שעברנו.
א. להכין ולקבוע כמצוות ועדת וינוגרד, אסטרטגיה כוללת וארוכת טוות להתמודדות בנושא חטיפות חיילים ואזרחים, שתצמצם את התמריץ לביצוען, שבבסיסה לדעתי יש לנהוג בכל מקרה חטיפה בתקיפות ובכוחניות מרבית עד לאולטימטום ולהכרזת מלחמה נגד המדינה החוטפת.
ב. להכין ולקבוע קוד לאומי ותג מחיר להחזרת חטופים חיים ומתים הביתה.
ויפה שעה אחת קודם!
