אלוהים מדע והיסטוריה הסוגיה של האם 'יש אלוהים' אם לאו, היא סוגייה שעלתה לדיון החל בתקופת ההשכלה ובעת המודרנית ביתר שאת. לפני כן ודאי היה שיש אלוהים, והשאלה הייתה מאד ברורה - מה הוא רוצה מאיתנו? זה היה בימים שבהם עידן הנאורות בחן כל שאלה תחת הפריזמה של הרציונליות, קרי: קריטריונים של האם זה עומד בהוכחות של קרל פופר, פילוסוף המדע. אך החל מאותם ימים שבהם המדע נתפס כגואל האדם וככזה שיביא תשובות להכל, עברו הרבה מים בירקון (חלקם מאוד מזוהמים) וכיום בפתחה של המאה העשרים ואחת, אחרי הגילויים של תורת הקוונטים ועקרון אי הוודאות, ברור לכולם שלא רק המדע – "האל שהכזיב" - לא יוכל להביא לנו תשובות הולמות, אלא הוא גם לא ממש אובייקטיבי ולהחלטה של המדען ישנה השפעה על תוצאות הניסוי.
והנה כאילו כלום לא קרה, ואני רואה שיצא לאור ספרו (המאוד מעניין, אני חייב לציין) של פרופ' ריצ'רד דוקינס - 'יש אלוהים; האשליה הגדולה של הדת'. ואת כל מה שהוא אומר שם אפשר לתמצת במשפט אחד: את אותם הדברים שהוא מטיח בדת ניתן לומר על המדע - גם המדע מושתת על אמונות שלא ניתן להוכיח אותן - אקסיומות. ואת זה אמר כבר לפני שלוש מאות שנה הפילוסוף דייויד יום. אבל כאן יגידו המסנגרים 'המדע מוכיח את עצמו בכך שהוא עובד'; זה נכון, אך גם הדת "עובדת" בכך שמיליארדי בני אדם עושים מעשים ופועלים בשמה יום יום.
אגב משהו מדהים בעניין הדת - שמתם לב שבעוד שהתהליך המדעי הוא מאוד רציונלי, הרי שמקורות ההשראה והניצוץ המדעי מקורם בתהליך מאוד לא רציונלי? די לחזות בקריאתו של ארכימדס 'יוריקה' ופתרונות מדעיים שמגיעים בחלימה.
אם מדברים על מעשים רעים בשם הדת, והיו רבים כמותם, אזי במאה העשרים נעשו לא פחות פשעים בשם המדע או לפחות בהשראתו. די להסתכל על הקומוניזם והנאציזם - אידיאולוגיות מודרניות ורציונליסטיות. זיגמונט באומן בספרו 'המודרניות והשואה' כותב על כך: 'השואה לא הייתה אנטיתיזה לציבילזציה המודרנית (אף כי היינו רוצים לחשוב כך). החשד המתעורר כי השואה רק הסירה את המסווה מעל פניה האחרות של המודרניות, בניגוד לאלה שלמדנו עד כה להעריץ'. בקיצור דוקינס, שכל כך מהלל את המדע ומזלזל בכל מה שהוא לא רציונלי, ראוי שיטול קורה מבין עיניו.
דוקינס עושה עבודה טובה בספרו ומביא טיעונים מעוררי מחשבה ודיון; אך הגישה המתנשאת, הכה בטוחה בעצמה היא לו לרועץ. אפשר להיות אתאיסט וצריך איפשהו שיהיו גם כמה אנשים כאלו (ההיסטוריה האנושית תמיד לוותה בתיזה ובאנטי תיזה שלה שהפרו האחד את השני), אך המרחק בין אתאיסט לבין אתאיסט פונדמנטליסט הוא רחוק; כמוהו כהבדל בין אדם שמאמין במשהו אך הוא לא נתפס לדוגמטיות ועוד מנסה להפוך זאת ל'דת' שצריכה להתאים לכולם, לבין ולהבדיל אדם שמאוד מאמין בדבר אך יש בלבו צל של ספק השומר מקום למשהו יותר טוב שאולי יבוא ביום מן הימים. זאת אומרת - אמונה היא טובה אך היא נתונה כל העת באפשרות להתחדש. רגע - זה בעצם גם אחד מעקרונות המדעיים הבסיסיים. תיאוריה היא נכונה כל עוד ניתן להפריך אותה.
אלוהים: בין מזרח למערב הוויכוח ישן נושן, אבל אולי ברוח הדתות הקנאיות שמשתלטות וזרם הניו אייג', ראוי לקרוא ספר זה; לא משום שהוא יהפוך אותך לכופר, אלא שהוא ישיל מהמאמינים האמיתיים את כל האפולוגטיקה שלהם וישאיר אותם רק עם אמונה ותו לא, מבלי הצורך להצטדק או להגן עליה. כמו אותו משל המסופר על בחור יהודי שהיה רץ בעיירה היהודית עם לפיד של אש ודלי מים. עוברי אורח שהיו תמהים לפשר מעשיו, היה אומר להם: "אני רץ לשרוף את גן עדן ולכבות את אש הגיהינום'. למה, הם שאלו. "רק אז אני אדע שאנשים באמת מאמינים באלוהים"... ובכלל, העיסוק הפומבי באמונה נראה לי לא רלוונטי. הרי זה דבר שבין האדם לבין אלוהיו. מה זה צריך לעניין מישהו? חוץ מזה, לחיים כאן זה לא משנה אם יש או אין אלוהים (נכון, יש הרבה אנשים שלהם זה משנה). אבל אלוהים יכול להקל על הסבל רק במעט ואילו כאן יש לנו עולם ואנשים שצריך להתמודד איתם.
ישנו משל יפהפה שמיוחס לבודהה, מספר על תלמיד שלו שהגיע אליו יום אחד ואמר לו בדרך בוטה: "אם אתה המורה הדגול - אז עד שלא תאמר לי האם היקום נצחי או לא? האם הנשמה והגוף זהים? – לא אמשיך להיות חלק מקהילת הנזירים". בודהה מצדו לא נשאר חייב והשיב לו במה שלימים ייזכר כמשל החץ המורעל: "נניח שאדם נפגע מחץ משוח ברעל וחבריו מביאים אותו לרופא והפצוע אומר: 'לא אתן להוציא ממני את החץ עד שלא אדע מי ירה בי, אם הוא ממעמד הלוחמים או ממעמד הכוהנים. מה שמו ומה שם משפחתו. אם הוא גבוה, נמוך, אם פניו שחורות, חומות או זהובות...'
"אדם זה ימות לפני שידע דבר מכל אלה. חיים של טוהר אינם תלויים בשאלה באם היקום קיים או לא קיים. כך או כך עדיין ישנם בנמצא לידה, הזדקנות ומוות; עדיין ישנם צער, אבל וכאב, ואת הכחדתם של אלה אני מלמד כאן ועכשיו".
ובכלל ישנו הבדל בין תפיסת האמונה של המזרח למערב: בעוד שבמערב האמונה נתפסת כמושג, יישות או סמכות שיש 'להאמין' בה, הרי שבמזרח (וגם במיסטיקות השונות) אתה לא נדרש 'להאמין' במשהו – כאילו האלוהות היא משהו נפרד ממך שיש להאמין בו. כאן לא מדברים על 'אמונה' אלא על חוויה כוללת של האלוהות. המסע הוא לא ממך אל העולם החיצוני אלא ממך אל תוך עולמך הפנימי. כך שאת השאלה 'יש אלוהים?' שואל הבור וזה שעדיין חי ב'סמסרה' - זהו עולם התופעות הגשמיות.
אמונות מטאפיזיות ואמונות ארציות הספר של דוקינס, כמו עוד ספרים אחרים המנסים להצדיק או להפריך אמונה, נראה לי פתטי במהותו. שכן אמונות וערכים הן אקסיומות ראשוניות שיש לנו על החיים ואין לנו אפשרות להוכיח אותם. אמונה או ערך, היא אמת מידה שבאמצעות אתה שופט ומעריך את החיים.
אגב, אף אדם אינו בלתי מאמין ואני מרשה לעצמי לומר שגם דוקינס - האתאיסט הגדול מכולם - מאמין ועוד איך. אך התפיסה הרווחת היא שכשאנו מתכוונים לאמונות אנו בטח מתכוונים לאמונה במשהו מטאפיזי, בעוד שישנן בנמצא גם אמונות ארציות. למשל: אני מאמין שבני האדם נולדו שווים. אני מאמין שלא צריך לאכול בשר חיות. אני מאמין שאסור להפלות בני אדם בגלל אמונתם או צבע עורם וכו'. המשותף לאמונות הללו ולאמונות המטאפיזיות הוא שאת כולן אי אפשר להוכיח או למצוא להן בסיס רציונלי.
פגשתי לפני חודש את השופטת לשעבר דליה דורנר בכנס חינוך. דורנר ידועה כפעילת זכויות אדם ודווקא משום כך היה לי חשוב לתפוס אותה ולשאול אותה איך היא מצדיקה את זכויות האדם? ובכלל, איפה בנמצא יש זכויות אדם? את תשובתה אני לא אשכח לעולם: "תסתכל בתנ"ך - שם כתוב במפורש 'בצלם ה' ברא את האדם'. זכויותיו וקדושת חייו של האדם נגזרות מהיותו חלק מהאל."
תכלית לעומת אקראיות קהילת המאמינים (אם יש דבר כזה), מורכבת מהמון אנשים שלהם תפיסות שונות לגבי אופי האמונה שלהם, החל מאלו שמאמינים באופן של 'כזה ראה וקדש' ועד כאלו שמאמינים באופן כללי בכוח היוצר של החיים בסגנון הפנאטאיזם של שפינוזה. בתווך יש את האגנוסטיקנים, אותם אלו שאין להם מספיק מידע להכריע לכיוון כזה או אחר - הם פשוט לא יודעים אם יש אלוהים או אין; עמדה שאני מאוד מכבד. ומנגד ישנם את האתאיסטים שלא מאמינים בכלל.
אך גם בין המאמין הכי אמורפי לבין האתאיסט הכי רך, ישנה תהום שחוצה והיא תהום המשמעות: וזהו העצב הרגיש של כל העניין ולב לבו של הוויכוח. כי גם המאמין שמקבל את האבולוציה ולא מאמין בשום התגלות וסמכות, עדיין חושב שיש משמעות מסוימת לקיום שלנו פה. אולי אנחנו לא מבינים אותה, אבל לחשוב שאנחנו רק תוצר של מפגשים אקראיים של אנזימים וחומצות אמינו, מוביל למסקנה שאין הבדל ממשי בינינו לבין ארוחת הצהריים שאנו אוכלים חוץ מרמת המורכבות.
הספר 'יש אלוהים' איננו מדבר על אלוהים כי אם עלינו בני האדם. באיזה עולם אנו רוצים לחיות? בעולם שבו אנו רק תוצר של ריאקציות כימיות ללא תכלית ומשמעות ומבלי היכולת 'להצדיק' את המוסר וזכויות האדם, או להבדיל עולם שיש בו משמעות נסתרת לדברים, שנותן תחושה של כיוון ותכלית.
