משה יעלון אמר בשבוע שעבר, כי ציבור הרוצה להתקיים בתנאי המאבק הקיימים בסביבתנו צריך להימנע מתשלום "כל מחיר" והסביר שבמאבק לאומי קיימת הקרבה, גם של שבוי. קפץ עליו רוגזם של רבים והגדיל לעשות אביו של אחד השבויים שהכריז "שום מפקד ושום פוליטיקאי לא יקבע את גורל הבנים".
האמנם? משמעות השיח ה"הומניטרי" של תוקפי יעלון היא הפרטה מלאה של הקיום הישראלי. אין מקום לאשליות, כל זמן שתתקיים כאן ריבונות יהודית יימשך מאבק שהוא אינו נגד אזרח או חייל פרטי, אלא נגד הקיום הלאומי הריבוני. ניתן להתקיים לאורך ימים בתנאי המאבק הזה אך ורק אם יוגדר ייעוד לאומי שהוא חיצוני לתנאי חיי היום יום ובעל קדימות להם, שלשמו יהיו הפרטים מוכנים להתגייס ואפילו להקריב חיים.
דוגמה אופיינית לדרישה חמורה זו הוא עצם קיום חוק גיוס חובה וחוק גיוס המילואים. בכוח חוק זה דורש הציבור מפרטיו לשרת את צורכי הייעוד המשותף. חייל צעיר שמתגייס לשירות קרבי וחייל מילואים המתייצב לשירות בכוח הצו, חותם בכך על נכונותו לצאת לקרב שממנו הוא עשוי לא לשוב.
הסיבה היחידה שמניעה את החיילים לציית לפקודה שמוציאה אותם מן המחסה תחת אש, בקרב, וחושפת אותם לסכנת מוות קונקרטית, אינה דאגה למען משפחותיהם. אילו זו הייתה המוטיבציה היו אומרים "לא תודה, עלי לחזור הביתה ולדאוג לשלום משפחתי". המוטיבציה היחידה שיכולה להניע חייל להסתער תחת אש, במידה ואינו הרפתקן או חבר במסדר אבירים שבו הכבוד מחייב, היא קבלת הקביעה שיש מהות מופשטת שחשיבות קיומה עולה על חשיבות קיום חייו הפרטיים. כלומר, שיש טעם להסתכן בקיפוח חייו ע"מ שבני אדם אחרים, שהוא אינו מכירם אישית אך חולק עמם את הייעוד המשותף, יחיו בשלווה בבתיהם עם משפחותיהם.
עד גבול מסוים חייל שבוי הוא חייל שיצא למשימה בידיעה שאפשר שלא יחזור ואכן חבריהם לצוות של השבויים המדוברים לא חזרו, הם הובאו למנוחות ומשפחותיהם שכולות. כשם שחיילים אלה יצאו למשימה לא כדי לקיים את חייהם או את אושר משפחותיהם, אלא כדי למנוע פגיעה באזרחים כלשהם, כך צריך לשקול את בעית מחיר פדיון השבויים. אם קיימת סכנה שמחיר כלשהו עשוי לפגוע בהרתעה, בריבונות, בחייהם של אזרחים או בשבויים עתידיים, צריך השיקול הייעודי לגבור על השיקול הפרטני ה"הומניטרי" כביכול.
ערך יסוד בצבא הוא הנכונות לקחת סיכונים כדי להציל חיי חברים לנשק. אולם כל מפקד יודע שיש גבול לסיכון שהוא אמור להטיל על חייליו בפינוי נפגעים, לא בכל מחיר וודאי לא כשמדובר במי שכבר אינו חי. יתר על כן, ערך יסודי שנלמד בקורסי מפקדים בצה"ל הוא שבזמן הסתערות לא מתעכבים לטיפול בנפגעים עד להשלמת שלב ההסתערות. הכיצד? האם חיי אדם לא קודמים בכל מחיר? נראה שלא, השגת משימה בשעת המאבק כנראה קודמת להצלת חיים.
מדינת ישראל נמצאת בקרב מתמשך, הבטחת הנצחון הכולל היא ערך שקודם לחיי חיילים שנופלים בקרב. כמו-כן מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להתמקד בהצלת נפגעים בכל מחיר תוך כדי מתן יתרון לאויב בקרב המתמשך. קיימת ודאות גדולה למדי שעסקות שחרור מחבלים עם דם על הידיים ממריצה את מלחמת הטרור ומסכנת את הביטחון הלאומי ותעלה בחיי אזרחים. למרות זאת מדינת ישראל עשתה רבות במאמצי צה"ל לחלץ את השבויים תוך כדי המלחמה ואם אינני טועה יש לפחות אלמנה אחת בארצנו אשר בעלה נפל בקרב תוך פשיטה לחילוץ החטופים.
עסקה בלתי מוסרית מדוע הפכה התקשורת וחלק גדול מן הציבור למכבש לחצים לעסקה בלתי מוסרית בעליל, מנוגדת למסורת היהודית והממשכנת את העתיד? לדעתי יש גורם שאיננו אוהבים לחשוף אותו אך הוא משפיע מאוד על התייחסות הישראלים לשכול, זהו רגש האשמה. מקורו בהעדר אמונה בצדקת ישיבתנו על אדמתנו. מיום שהמילה "מולדת" הפכה לבלתי מקובלת והקשר ההיסטורי לארץ ישראל נמוג יחד עם המסורת היהודית בת 3,500 שנה, הרי שמלחמתנו היא מלחמה קולוניאליסטית ואנו "כובשים" בארצנו.
החל מאמצע המאה העשרים קולוניאליזם הוא בלתי מוסרי ומכאן שהדרישה שלנו מן החייל ומשפחתו להיות נכון לאבדן במלחמה על הארץ קשה להצדקה. מכאן נובע שאנו מרגישים רגשי אשמה כלפי המשפחות שפגע בהן המזל הביש ובשירות העם בצבא נשבו או נפלו. וכך נולד הצורך לשלם "כל מחיר" כדי להביא גופות חיילים "הביתה" ולהסתכל בעיני המשפחות.
עם כל האמפטיה לסבל משפחות החטופים, המאבק הציבורי נגד המדינה בשם המשפחות משקף אבדן השותפות בייעוד הלאומי שבשמו נדרשים חיילים לנכונות להקרבה. נכון עשה יעלון כשהעמיד את שיקול הייעוד הלאומי כעליון לשיקול חיי הפרט. כל מפקד ביחידה קרבית קובע בקרב גורל חיי בנים והוא אמור לעשות זאת לאור שיקולי הייעוד הלאומי ולא לאור שיקולי בני המשפחה. הטון המרכזי בשיח הציבורי הנכחי הוא טון ההפרטה. אם מדינת ישראל תנוהל אך ורק לפי שיקולי חיי הפרט, אין סיכוי שהיא תשרוד. כדי למנוע ערעור יכולתה להאבק כציבור, יש להחזיר את הייעוד הלאומי למקומו ולקבל בצורה נכונה וכואבת את ההקרבה של החיילים בקרב ובשבי.
