המלחמה הראשונה של העלייה השנייה לא הייתה על אדמה, מים, או אפילו ביטחון אישי. היא הייתה על עבודה. כיצד להסביר ליהודי המעסיק שכדאי לו להעסיק יהודי, ולא להעסיק ערבי. לצורך העניין התארגנו הפועלים היהודים באופנים שונים שיאפשרו להם להתגבר על היתרון העצום של הפועל הערבי, שהיא הסתפקות במועט, והשלמה בגניבה. העלייה השנייה נכשלה במלחמה הזו, והראייה שבמהלך השנים היגרו מאות אלפי ערבים לארץ ישראל שבה המעסיק היהודי קבע תקן חדש, הומני, אירופי, ששום מעסיק ערבי לא העלה על דעתו.
מאה שנה מאוחר יותר דבר לא השתנה. היהודי ממשיך להעסיק את הערבי, וזה צובר בלבו שנאה גדולה ועצורה כלפי היפוך היוצרות. הרי על-פי האיסלאם היהודי אמור להיות עבדו של הערבי, ולא להפך. אלף ושלוש מאות שנה נהג הערבי ביהודי באדנות, בזלזול, בניצול, ועכשיו התהפכה הקערה. היהודי הוא המעסיק, ולעתים מסתכל על הערבי מלמעלה. מדי פעם עולה הזעם העצור כלפי מעלה ומתפרץ בדמות תסמין הג'יהאד הפתאומי. איש עולה על הטרקטור של המעסיק היהודי ופורץ במסע נקמה ג'יהאדי שאין בו דבר חוץ מסיפוק הזעם הנורא של העם שהיה שליט ועתה הוא נשלט.
היהודי ברוב טיפשותו והסוציאליזם שעליו התחנך חושב שהוא עושה טובה לערבי בכך שהוא מספק לו עבודה. הערבי, גם אם הוא מתחנן לעבודה, לעולם לא יסלח ליהודי על שהוא המעסיק, בעל הבית, הבוס הריבון. בעל הבית היהודי הוא הקרבן המועדף על הערבי בבואו להביע את זעמו על היפוך התפקידים בעולם המודרני.
כל עוד ימשך המצב שבו היהודי הוא הריבון והערבי הוא המשני, בכל מקום שהוא בארץ ישראל, ימשיך הזעם להצטבר, תוך שחרור במנות קצובות, קסאמים, גראדים, שיסוף פה, פיצוץ שם, דריסה פה והתנגשות שם. כל עוד אנו היהודים מסרבים להבין זאת נמשיך לחיות עם האימה, בדיוק כמו אבותינו באירופה וצפון-אפריקה.
